הבית בוער ונשיאת בית המשפט העליון ממשיכה להתנהג כמו אותו קיסר שעל פי היסטוריונים המשיך לנגן על כינור בעת שרומא בערה. ההשוואה היא מטפורית, כמובן, אבל תמיד אפשר לומר שאובדן אמון הציבור כמעט לחלוטין במערכות אכיפת החוק, על כל שלוחותיהן, דומה במובנים רבים לשריפה הגדולה שאחזה בעיר הבירה של האימפריה הרומית.

זאת משום שהחלטותיה של אסתר חיות, מי שמחזיקה במשרה הכי משמעותית ברשות השופטת, נראות ממש מוזרות. היא ממשיכה לנהוג, לטעמי, כאילו חזות הכל היא המלחמה של אליטות מסוימות, מאוד ספציפיות – הרוצות להשיג מהפך שלטוני על חורבותיה של הדמוקרטיה הישראלית – בראש הממשלה ובמחנה שהוא מוביל, בניגוד לעמדתו של ציבור הבוחרים ביום הקלפי.

כך אני רואה את הדברים, אם כי תמיד יש אפשרות שהפרנויה שבה לוקים רבים מחבריי לדרך, לא בלי סיבה למיטב שיפוטי, גוברת ככל שהאקטיביזם השיפוטי נעשה בוטה יותר ובלתי מתחשב בנורמות שמקובלות במדינות דמוקרטיות.

יכולתי להתחיל את מסעי מכל נקודה שהיא, אולם אני מעדיף לפתוח דווקא במינוי של מני מזוז לשופט שידון בעתירה נגד מי שנבחר על ידי שר המשפטים לתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה. הצו הזמני שהוא הוציא לא היה מנומק, אבל הוא עלה בקנה אחד עם מה שציפו ממנו האבות המייסדים של המהפכה החוקתית. הם הגיעו לטקס הפרידה משי ניצן, ואת השמחה לאידו של שר המשפטים ניתן היה לראות על פניהם. העובדה שמזוז לא נימק את החלטתו נראתה בעיניהם, כך אני מניח, כאות לעליונותה של המערכת המשפטית על נבחרי הציבור.

כך או כך, חיות ראתה כי טוב והחליטה ללכת צעד אחד קדימה. היא מינתה את עצמה לשבת בראש הרכב שידון בעתירה שמבקשת לאסור על נשיא המדינה להטיל על מי שצפוי להיות נאשם את מלאכת הרכבת הממשלה. היא לא דחתה את העתירה על הסף. היא מבקשת לדון בה. המופרכות שבעתירה לא מפריעה לה. גם לא העובדה שחוקי היסוד מתייחסים במפורש לסוגיה.

ויש גם להוסיף: כתב האישום נגד ראש הממשלה טרם הוגש לבית המשפט – וייתכן שגם לא יוגש אם מליאת הכנסת תחליט, על פי המלצתה של ועדת הכנסת, שלא להסיר את חסינותו של בנימין נתניהו. חיות יודעת את זה, אולם החלטתה לדון בעתירה משדרת למעשה את עמדתה גם בנושא זה, שאין סיכוי שחסינותו של נתניהו לא תוסר, משום שבסופו של דבר תהיה עוד עתירה לבית הדין הגבוה לצדק – ושם תהיה ההכרעה.

הייתי רוצה להוסיף עוד ועוד על הנאמר לעיל אולם מפאת קוצר היריעה אציין רק את החלטתה של חיות לקבוע הרכב של תשעה שופטים לדיון בעתירות נגד חוק הלאום. זה חוק יסוד, ועל פי קביעתה של האסיפה המכוננת לפני כ־70 שנה, חוקתה של ישראל תורכב מחוקי היסוד שייקבעו מעת לעת. לאור זאת, קשה לראות מאין שואבת הערכאה שבראשה עומדת חיות את הסמכות לדון בעתירה נגד פרק בחוקתה של המדינה.

אל האמור לעיל יש להוסיף, כמובן, את התנהגותם של גופים אחרים במארג הכולל של מערכות המשפט, ולציין למשל את החדירות לטלפונים ניידים ללא צווי בית משפט; את מעצרי השווא; את שיטות החקירה הנלוזות כדי להשיג שיתופי פעולה; את שרשרת עדי המדינה; את ניגודי העניינים של חוקרים; את ההדלפות; את צווי איסור הפרסום שנועדים לחפות על מעשים פליליים של נוגעים בדבר; את סגירת התיקים הסלקטיבית; ואת האכיפה הבררנית. וזאת רק רשימה חלקית.