עלי ח'אמנאי בוודאי היה רוצה לשכוח את הימים האלה, שהזכירו להנהגה האיראנית שאמריקה איננה נמר של נייר אלא טיגריס אמיתי, ואת נחיתותה היחסית. אולם עדיין אין תשובה מספקת לשאלה אם יש לנשיא טראמפ אסטרטגיה סדורה בנושאי חוץ וביטחון, או שמא החלטותיו הן שליפה מהמותן.

כפי שניתן היה לצפות, האירועים האחרונים עוררו בארצות הברית ויכוחים, חלקם יותר פוליטיים מאשר ענייניים. תומאס פרידמן, פרשנו הבכיר של ה”ניו יורק טיימס” (שתמך אומנם בחיסול סולימאני ואף הסכים שתהיה לכך השפעה חיובית מבחינת ההרתעה האמריקאית), לא נמנע מלהוסיף כמה הערות פחות מחמיאות לטראמפ. והיו גם שפירשו כי אין סתירה בין חיסול סולימאני לתכונתו הבסיסית של טראמפ, דהיינו להכות באויבי אמריקה כשצריך, אך להימנע ככל שאפשר ממעורבות ארוכת טווח. 

ואולם, גם ההסבר הזה אינו עונה על השאלה הבסיסית הנ”ל (שאגב, אותה ניתן היה לשאול גם לגבי ממשל אובמה) לגבי 
ה־Grand strategy, כלומר אסטרטגיה מקיפה שמתבססת על ההיבטים הצבאיים, המדיניים, הכלכליים, המדעיים וכו’ לטווח ארוך, שיש בהם כדי לקבוע את עתידה הביטחוני הכולל של מדינה. 

למשל שני חוקרים אמריקאים, האחת באקדמיה והשני גנרל לשעבר, סבורים שלאמריקה לאורך כל ההיסטוריה היו רק שתי אסטרטגיות־על – זו של ג’ורג’ וושינגטון, שפסלה בריתות צבאיות עם מדינות אחרות ושהייתה תקפה למשך 150 שנים, ודוקטרינת טרומן מ־1947 שהתחייבה להגן על בעלות הברית נגד האיומים מברית המועצות. טראמפ, לדעתם, איננו דבק לא באסטרטגיית־העל הראשונה ולא בשנייה, אך לדרך הפעולה הבלתי צפויה שלו יש לפעמים יתרונות. המצב המשתנה במהירות בעולם – סין, רוסיה וחולשתה האינהרנטית של אירופה – מחייב, לדעתם, מאמץ אינטלקטואלי ומעשי דחוף לתכנון מחדש של אסטרטגיית־העל האמריקאית.

דונלד טראמפ. צילום: SAUL LOEB, GettyImages
דונלד טראמפ. צילום: SAUL LOEB, GettyImages

ומה לגבי ישראל? אפשר אומנם לטעון במידה מסוימת של צדק, שההתפתחות הפנומנלית של ישראל כמעט בכל התחומים מאז היווסדה מעידה בדיעבד שלמנהיגיה, מבן גוריון ועד נתניהו, הייתה בפועל אסטרטגיית־על בלתי כתובה בנושאים העיקריים, אף שעם לא מעט ניסויים וטעיות. במיוחד ניתן לומר זאת באופן חיובי בעניין נושאי הביטחון ומדיניות החוץ, שעקרונות הברזל לגביהם שטבעו בזמנו זאב ז’בוטינסקי (“קיר הברזל”) ובן גוריון בניסוח אחר, תקפים גם היום. כלומר ששגשוגה וביטחונה של מדינת ישראל – וכן נכונות שכניה הערבים להשלים עם קיומה – מותנים בהבטחת עוצמתה הצבאית (עיקרון זה מתבטא גם בסעיף שישראל דאגה להכניס בהתקשרויותיה הביטחוניות עם ארצות הברית, לאמור “ישראל תוכל להגן על עצמה בעצמה”). 

עיקרון נוסף בתחום המדיני היה שיש להשתדל שתהיה סמיכות עמדות עם מעצמת־העל המובילה בעולם. גורמים שונים, הן ממלכתיים והן מחקריים, הוציאו מתחת לידיהם בזמן האחרון מסמכים חשובים בנושא הביטחוני־מדיני. דוגמה מוחשית למה שאפשר וצריך מבחינה זאת, כפי שהתבטאה באחרונה סמכות ביטחונית בכירה מאוד, היו הסיכומים בין ראש הממשלה נתניהו ונשיא רוסיה פוטין לגבי פעילות צה”ל בסוריה בד בבד עם העמקת הסנכרון האמריקאי. אך קשה להימנע מהשאלה אם כל זה מספיק במציאות הגיאופוליטית והאסטרטגית המשתנה במהירות במזרח התיכון ובעולם, לרבות המצב של יהדות אמריקה והקשר עמה, כדי להבטיח את שגשוגה וביטחונה של המדינה גם לדורות הבאים? 

בתגובה לאתגר הזה פתח לפני כשנתיים "מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית" בפרויקט שמטרתו המוצהרת היא, בין היתר, “לרתום את המרכיבים השונים של העוצמה הלאומית... ולהבטיח שישראל תיהנה מיתרון תחרותי, הן ברמה הלאומית והן ברמה הבינלאומית”. ייתכן שיש גם גורמים אחרים, ממלכתיים, אקדמיים ופרטיים, שעוסקים בגיבוש אסטרטגיית־על לישראל. המבחן העיקרי יהיה כמובן בשאלה באיזו מידה תאמץ ישראל את הקו המנחה של ניירות העבודה האלה, אך אחד מסימני השאלה שמתעוררים בהקשר זה הוא איך לפעול במצב שבו לבעלת בריתה העיקרית, ובעצם היחידה, אמריקה, אין לפי שעה אסטרטגיית־על שניתן להתייחס אליה?