ומה לגבי ישראל? אפשר אומנם לטעון במידה מסוימת של צדק, שההתפתחות הפנומנלית של ישראל כמעט בכל התחומים מאז היווסדה מעידה בדיעבד שלמנהיגיה, מבן גוריון ועד נתניהו, הייתה בפועל אסטרטגיית־על בלתי כתובה בנושאים העיקריים, אף שעם לא מעט ניסויים וטעיות. במיוחד ניתן לומר זאת באופן חיובי בעניין נושאי הביטחון ומדיניות החוץ, שעקרונות הברזל לגביהם שטבעו בזמנו זאב ז’בוטינסקי (“קיר הברזל”) ובן גוריון בניסוח אחר, תקפים גם היום. כלומר ששגשוגה וביטחונה של מדינת ישראל – וכן נכונות שכניה הערבים להשלים עם קיומה – מותנים בהבטחת עוצמתה הצבאית (עיקרון זה מתבטא גם בסעיף שישראל דאגה להכניס בהתקשרויותיה הביטחוניות עם ארצות הברית, לאמור “ישראל תוכל להגן על עצמה בעצמה”).
עיקרון נוסף בתחום המדיני היה שיש להשתדל שתהיה סמיכות עמדות עם מעצמת־העל המובילה בעולם. גורמים שונים, הן ממלכתיים והן מחקריים, הוציאו מתחת לידיהם בזמן האחרון מסמכים חשובים בנושא הביטחוני־מדיני. דוגמה מוחשית למה שאפשר וצריך מבחינה זאת, כפי שהתבטאה באחרונה סמכות ביטחונית בכירה מאוד, היו הסיכומים בין ראש הממשלה נתניהו ונשיא רוסיה פוטין לגבי פעילות צה”ל בסוריה בד בבד עם העמקת הסנכרון האמריקאי. אך קשה להימנע מהשאלה אם כל זה מספיק במציאות הגיאופוליטית והאסטרטגית המשתנה במהירות במזרח התיכון ובעולם, לרבות המצב של יהדות אמריקה והקשר עמה, כדי להבטיח את שגשוגה וביטחונה של המדינה גם לדורות הבאים?
בתגובה לאתגר הזה פתח לפני כשנתיים "מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית" בפרויקט שמטרתו המוצהרת היא, בין היתר, “לרתום את המרכיבים השונים של העוצמה הלאומית... ולהבטיח שישראל תיהנה מיתרון תחרותי, הן ברמה הלאומית והן ברמה הבינלאומית”. ייתכן שיש גם גורמים אחרים, ממלכתיים, אקדמיים ופרטיים, שעוסקים בגיבוש אסטרטגיית־על לישראל. המבחן העיקרי יהיה כמובן בשאלה באיזו מידה תאמץ ישראל את הקו המנחה של ניירות העבודה האלה, אך אחד מסימני השאלה שמתעוררים בהקשר זה הוא איך לפעול במצב שבו לבעלת בריתה העיקרית, ובעצם היחידה, אמריקה, אין לפי שעה אסטרטגיית־על שניתן להתייחס אליה?
התרעות פיקוד העורף