כמו באמריקה: טיים לאפס היא טכניקת צילום קולנועי מואץ המאפשר למשל לצפות בזמן קצר ובמהירות גבוהה בלבלוב ופריחה, מחזוריות של יממה מזריחה עד שקיעה או תהליך של לידה והתבגרות. הצילומים ממושכים ודורשים סבלנות, בניגוד מוחלט למאפייני הצפייה.

השנה האחרונה היא טיים לאפס פוליטי. תהליכים אבולוציוניים פוליטיים שהיו אמורים להימשך כמה שנים נדחסו בכמה חודשים, שבמהלכם אנשים נבחרו לכנסת, שירתו, סיימו קדנציה, שבו ונבחרו ושוב התפזרו וכעת הם לפתחה של מערכת בחירות שלישית. נבחרי ציבור נשחקים ומזדקנים בפוליטיקה לנגד עינינו.

יחלפו עוד כמה שנים עד שיהיה אפשר להעריך ולהבין מה באמת התחולל כאן ולאמוד את ההשלכות ארוכות הטווח על שיטת המשטר, על אמון הציבור במוסדות השלטון ועל הנזק או התועלת לאזרחי ישראל. 

קמפיין בחירות. צילום: אדם שולדמן, פלאש 90קמפיין בחירות. צילום: אדם שולדמן, פלאש 90


דבר אחד אפשר לומר כבר עכשיו, במבט לאחור: אפקט הפרפר עובד. החוק שהעלה את אחוז החסימה משיעור של 2% ל־3.25%, אי־שם ערב הבחירות לכנסת ה־20, לא הסתיים עם הקמתה של הרשימה המשותפת, אלא הוביל למחול של חיזורים, חיבורים, ולנישואי תועלת גם במפלגות האחרות. במובן הזה, נתניהו ושלושת כתבי האישום שהוא נושא משמשים מאיץ חלקיקים המגבש את הפוליטיקה הישראלית למערכת דו־קוטבית.

ה”גוש” הפך שם קוד ליעד נכסף. משני צדי המפה הפוליטית הוא מתגלגל כמו כדור שלג במורד ההר, מקבל נפח וצובר תאוצה תוך שהוא רומס תחתיו אידיאולוגיה מדינית־כלכלית־חברתית וחוצה קווים אדומים. הניסיון לטשטש את ההבדלים ואת המחלוקות בצד הימני של המפה הפוליטית עשוי להכניס לכנסת את אנשי הימין הקיצוני בהליך פונדקאות שנושאים ברחמם אנשי הציונות הדתית. מי היה מאמין שצאצאי המפד”ל יחבקו בחום ויעניקו תעודת הכשר ליורשיו של כהנא ולחסידיו של ברוך גולדשטיין, רק כדי שלא לאבד קולות ולעזאזל הערכים.  

מהצד האחר, האיחוד של מפלגות השמאל המצומקות היה מהלך מתבקש. מרצ והעבודה הן מפלגות עם קשר דם פוליטי. רבים עדיין זוכרים כי האבות המייסדים של מרצ, שולמית אלוני ויוסי שריד, נולדו כמפא”יניקים. אחרי יובל שנים של פרידה, קשה למצוא את ההבדלים בין פרץ למרצ, והחבירה לרשימה מאוחדת יכולה להיחשב לאיחוד משפחות שעל מזבחה הוקרבה השותפות היהודית־ערבית.

איך כל זה ישפיע על הדמוקרטיה הישראלית? כמאמר הקלישאה: ימים יגידו. עוד יתברר אם מדובר בתהליך טבעי ומבורך שימנע ריבוי מפלגות, יצמצם את הסחטנות המגזרית במסגרת הסכמים קואליציוניים ויאלץ את חברי הכנסת להתמקד במכנה משותף הרחב ולא באינטרסים צרים. או שתיווצר מערכת פוליטית מרובדת ומושחתת שהשלטון בעבורה הוא חזות הכל בשעה שמתחת לפני השטח יתקיימו בחוסר שקיפות יחסי תן וקח, חלוקת תפקידים ותקציבים רק כדי לתחזק את מפלגת השלטון.

בחירות 2020 מקרבות אותנו למודל של בחירה ישירה לראש ממשלה בלי דיון אמיתי בנושאים מהותיים. כל אזרח מבין כי בפעם השלישית השאלה המרכזית העומדת במוקד מערכת הבחירות היא “כן ביבי” או “לא ביבי”. בוחריו ונאמניו של נתניהו הטמיעו את דף המסרים האומר כי “הליכוד הוא נתניהו” ו”נתניהו הוא הליכוד”. מולו ניצבת חבורת הקוקפיט המאמצת אף היא קמפיין המתמקד בראש המפלגה. בשלב הזה איש לא מתעניין ברשימות המועמדים לכנסת המשמשים ניצבים במגרש הפוליטי. רובם אנונימיים. לא ברור למה, לשם מה וכיצד נבחרו. 

כך יוצא שההתכנסות לשני גושים פוליטיים והפרסונליזציה של הבחירות מרדדים את המערכת הפוליטית ומקרבים אותנו למודל של משטר נשיאותי אמריקאי, עד כדי כך שאם נביט במראה ייתכן שתשתקף ממנה דמותו של דונלד טראמפ.