על ישראל ביתנו כבר הכל נאמר ונכתב ומנהיגיה יצטרכו בעוד זמן לא רב לתת דין וחשבון, הן לעצמם והן למי שהצביעו עבורם, כיצד הם מיישבים את הסתירה בין האידיאולוגיה המוצהרת שלהם להתנהגותם המעשית?
בשמאל המצב גרוע עוד יותר: הבלוק של כחול לבן הוא אוסף של שלוש קבוצות בלתי נבחרות שמבקשות את תמיכת הציבור מבלי להגיש לו כרטיס ביקור מינימלי של הבנה מדינית או כלכלית, שלא לדבר על ניסיון מעשי. אדרבה, במידה שיש לאחדים מהם עמדות מדיניות (בעיקר) או כלכליות הרי שהן נוגדות באופן קוטבי את עמדותיהם של חלק משחקני אותו הבלוק. ה”אידיאולוגיה” המשותפת היחידה שלהם היא איפוא אנטי ביבי. גם נשאלת השאלה אם התאווה שלהם לשלטון תעוור את עיניהם עד כדי כך שיסתייעו בקולותיה של הרשימה המשותפת, המייצגת את האג’נדה הפלסטינית, כדי להגיע למטרתם.
בינתיים, גם הדימוי הליברלי, כביכול, שלהם נשרט אחרי שאיימו בברוטליות תואמת פלוגות הפועל על יו”ר הכנסת אדלשטיין כדי להשפיע על החלטתו בקשר לזימון הכנסת על פי מצפונו והבנתו. ה”אופרטור” בשטח, באופן בלתי מפתיע, הוא יו”ר ההסתדרות ומגן הוועדים הגדולים לשעבר, ח”כ ניסנקורן.
וכמעט ששכחנו את יצור הכלאיים שמשמאל לכחול לבן (אף שהיה מאוד רוצה להיות חלק ממנה). היסטוריונים יתקשו להחליט אם זו פארסה או טרגדיה היסטורית שהעבודה שהייתה הגורם העיקרי בהקמת ובהנהגת המדינה בשנותיה המכוננות, ושמנהיגה בן גוריון ראה בשמאל הקיצוני איום על דרכה ואפילו על ביטחונה, הלכה והקימה סיעה מאוחדת עם מרצ, יורשתו של השמאל הקיצוני.
את הרשימה המשותפת, שלא מייצגת את רוב ערביי ישראל וששותפים בה לאומנים פלסטינים ותומכי טרור, אסלאמיסטים וקומוניסטים, כבר הזכרנו, וגם היא חלק מהגוש החוסם נגד נתניהו.
נשאר הליכוד, שהוא בעצם הגוף הפוליטי היחיד שראוי עדיין להיקרא מפלגה, ושהוקם בזמנו על בסיס איחוד בין תנועת החירות, המפלגה הליברלית (שתי אלה התמזגו עוד קודם בגח”ל) ויוצאי תנועת העבודה. הליכוד הוקם כמפלגת מרכז־ימין בעלת אופי לאומי, ליברלי וממלכתי בנושאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים. חרף השינויים שחלו בינתיים, ברובו הוא עדיין כזה, בוודאי בצמרתו, אף שבשנים האחרונות גם יש בו תופעות המעוותות לכאורה את אופיו הליברלי והממלכתי, וגם הפן הלאומי הפך אצל גורמים אחדים ללאומני, ואלה אינן מילים נרדפות.
ובכל זאת, כשמדובר בהחלטות מעשיות, להבדיל מססמאות, ההישגים החשובים בתחום המדיני, הביטחוני, הכלכלי והחברתי לאורך כל תקופות שלטונו מעידים שהעקרונות הבסיסיים של הליכוד שעמדו לנגד עיני מקימיו לא הופרו.
ברם, שאלה קשה יותר היא מה יהיה עתיד הפרלמנטריזם הישראלי, ובעצם הדמוקרטיה הישראלית, כשמצד אחד הולך ונשחק כמעט לחלוטין הבסיס הדמוקרטי המפלגתי האמיתי של הרכב בית הנבחרים, ומצד שני, גילדה משפטנית בעלת אג’נדה משלה מכרסמת בשיטתיות את העיקרון והמציאות של הפרדת הרשויות החיונית למשטר דמוקרטי?
התרעות פיקוד העורף