לפני 75 שנה, ב־27 בינואר 1945 עמדו כוחות הצבא האדום בשערי מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו ומה שנחשף לנגד עיניהם היה מחזה ששום בן אנוש לא יכול היה לדמיין: כ־7,000 אסירים, אלה שעוד נותרו בחיים, שלדי אדם, רק עור ועצמות, רעבים, חולים, כמעט חסרי רוח חיים. היו אלה אחרוני השרידים של כ־1.3 מיליון אזרחים, נשים, גברים וטף (רובם הגדול יהודים), שהובלו מכל רחבי אירופה ומצפון אפריקה למחנה על ידי הנאצים ושותפיהם בשנים 1945־1940.

באושוויץ, המחנה הגדול ביותר שהוקם על אדמת פולין, פעלה מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר של הצורר הנאצי. היו שם מחנות עבודה ומחנות השמדה. לשם הובלו לא רק יהודים, כי אם בין השאר גם רומאנים (צוענים), הומוסקסואלים, חולים ונכים, כל אלה שאיימו על שלמות וטוהר הגזע הארי ושלטונו.

אף כי בהיסטוריה האנושית התרחשו אינספור מעשי רצח עם, אין ספק כי שואת העם היהודי היא חסרת תקדים בתולדות האנושות, שכן מדובר במקרה היחידי שבו אחת האומות הנאורות ביותר באירופה, שהולידה הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית, החליטה למחוק מעל פני האדמה עם שלם ולהשמיד כל זכר לתרבותו, לקיומו ולתרומתו לאנושות.

מנהיגי ונציגי 48 ממדינות העולם המגיעים במיוחד לטקס ביד ושם בירושלים, הם עדות חיה לכך שהעולם זוכר את השואה ואת השנאה והגזענות שהובילו אליה. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחה ההרסני של האנטישמיות. האו"ם קבע יום זיכרון בינלאומי שבו ממשלות ופרלמנטים ברחבי העולם מקיימים טקסים ממלכתיים, ומתחייבים להיאבק בגזענות ובשנאת הזר. חרף זאת, אנו עדים לגל גובר של תקריות אנטישמיות באירופה ובארצות הברית.

ישראל כ"ץ, עמנואל מקרון. צילום: רשות שדות התעופהישראל כ"ץ, עמנואל מקרון. צילום: רשות שדות התעופה

אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר העולם גילה ותיעד את הזוועות, היינו סבורים שאיש לא ירצה עוד להביע או להפיץ דעות אנטישמיות, או להיות שותף לתנועות ניאו־נאציות. אך התעוררנו למציאות שונה: היום היהודים באירופה משמשים שוב מטרה. בתי תפילה, בתי עלמין ועסקים יהודיים מותקפים. אלפי צעירים צועדים ברחובות הערים, במועל יד, וצועקים שוב "מוות ליהודים". בכמה מדינות במזרח אירופה נעשים מאמצים עקביים לעוות ולשכתב את ההיסטוריה כדי לפטור את עמי המקום מכל אחריות לחלק מזוועות השואה.

במסורת היהודית, הזיכרון הוא ערך מכונן. "והגדת לבניך" זהו הצו שקיבלנו. הפרדוקס הוא שככל שהאירועים הטרגיים מתרחקים בזמן ובמקום, כך גדל צלם. דורות ההמשך, הדור השני והשלישי, צמאים לדעת ולהבין. יותר ויותר אמנים, סופרים, ציירים, מלחינים ואנשי קולנוע ילידי הארץ מקדישים את יצירותיהם לשואה על כל היבטיה ומורכבותה, כי את אושוויץ אי אפשר להסביר, אפשר רק לספר.

אבל אנחנו, בני הדור הזה שחווה את השואה, שואלים מה יזכור העולם אחרי שאחרון ניצולי השואה כבר לא יהיה בינינו. מה יזכרו הילדים בעוד 50 או 100 שנה? האם תהפוך השואה לעוד פרק בהיסטוריה אותו ילמדו תלמידים משועממים לפני שיעברו לפרק הבא? עלינו מוטלת החובה לעצב את זיכרון השואה. עלינו להעביר הלאה לא רק את זכר סבלם של המיליונים, לחזור על סטטיסטיקות יבשות, אלא לספר על מאבקם היומיומי של אותם הקורבנות שכבודם חולל ושניסו לשמור על צלם אנוש.

עלינו לספר גם על מעשי החסד והאהבה הקטנים, ועל גבורתם של אלה שלקחו נשק לידיהם והתנגדו. על מדינת ישראל מוטלת החובה המוסרית להיאבק נגד מגמות הכחשת השואה, עיוות ושכתוב ההיסטוריה, גם במחיר של פגיעה ביחסים דיפלומטיים. הכותבת היא חברת ועד מנהל במכון מיתווים ויו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל.