מאז 30 בנובמבר 1947 ועד היום נאבקת מדינת ישראל על העומק האסטרטגי: זהו משאב ביטחוני שבמחסור. המאבק לובש ופושט צורה עם השתנות אופי האיום ומאפייני הלחימה של האויבים הפוטנציאליים, אך הצורך בטריטוריה אינו קטן אלא גדל משמעותית. כך גוברת חשיבותם של יהודה ושומרון לביטחונה של ישראל.

תחילה נגדיר מושגי יסוד: הראשון הוא "מאזן אסטרטגי", והשני "עומק אסטרטגי". בשיחות עם האלוף ישראל טל נחשפתי להגדרה של המאזן האסטרטגי: הכוח האסטרטגי של ישות ביטחונית הוא שילוב "כוח המחץ" שלה עם "כוח העמידה". כאשר קיים שוויון בסכום שני הכוחות הנ"ל בין שתי מדינות המצויות במאבק, נוצר מאזן הרתעה אסטרטגי. כוח המחץ הוא בעיקר כוחות צבאיים מתמרנים, וכוח העמידה הוא בעיקר עומק אסטרטגי, נוסף על מאפייני עמידה דוגמת עוצמה כלכלית, לכידות ומאפייני החברה. ככל שהעומק האסטרטגי גדל ניתן להקטין את כוח המחץ, ולהפך. 

את העומק האסטרטגי ניתן להגדיר כמרחק בזמן ובמרחב בין עיקר עוצמות האויב לבין התשתיות הקיומיות של המדינה המתגוננת: אנרגיה, מסחר בינלאומי, ממשל, תקשורת, ידע ונמלי ים ותעופה.

החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל ותוכנית החלוקה, ב־29 בנובמבר 1947, הייתה טובה מעצם ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל, אך נעדרה בסיס אסטרטגי. גבולות החלוקה לא סיפקו לישראל עומק אסטרטגי כלשהו: בכל מקום  שבו התייצבת עם משקפת - ראית אויב קרוב.

מלחמת השחרור הסתיימה בהרחבת הגבולות ובהגדלת העומק האסטרטגי בכל החזיתות. מבצע דני לשחרור לוד ורמלה, דקל לשחרור הגליל התחתון, חירם לשחרור הגליל העליון, יואב לשחרור הנגב הצפוני ובאר שבע, מבצעי אל ההר ויקב לשחרור רכסים סביב ירושלים, חורב לסילוק המצרים מהנגב המערבי ומבצע עובדה לשחרור הנגב הדרומי בואכה אילת - נועדו להגדלת העומק האסטרטגי. 

בסיום המלחמה גבולות המדינה היו טובים מגבולות החלוקה - אך עדיין ללא עומק אסטרטגי. הגדה המערבית הצרה את המדינה עד לכ־18 ק"מ (באזור נתניה). ניתוק אפשרי של המדינה לאורך מישור החוף היה מקשה על ניוד והעתקת כוחות מחזית לחזית. קרבתה של הבירה ירושלים לגבול המזרחי יצרה איום על התשתית השלטונית. הקרבה של הגדה המערבית לשפלת החוף יצרה איום ארטילרי על תשתית הכלכלה. 

מלחמת ששת הימים היוותה נקודה ארכימדית בהגדלת העומק האסטרטגי. לראשונה נוצרו מרחקים סבירים בזמן ובמרחב בין עיקר עוצמת האויבים לבין התשתית הקיומית של המדינה. נהר הירדן הפך לגבול הטבעי בין ישראל לממלכת ירדן, תעלת סואץ הפכה לגבול הטבעי עם מצרים, ורמת הגולן הרחיבה את אצבע הגליל בכ־20 ק"מ ויצרה גבול צפוני נסבל.

אחרי ששת הימים החל בגבול המזרחי של ישראל, בבקעה, עידן הטרור. היו אלו סממנים ראשונים למלחמה האסימטרית הנמשכת עד היום. מלחמת יום הכיפורים החזירה אותנו למלחמה הקלאסית, שבסופה איבדנו עומק אסטרטגי מול מצרים, אך לאחריה תפס הטרור מקום מרכזי בזירה ובעולם כולו. בין ששת הימים ליום הכיפורים צה"ל נלחם במחבלים שחדרו מירדן וניסו להיכנס ליישובים בשומרון. היה ברור כי צה"ל חייב להישאר על הירדן, כי המחבלים ששאפו להיכנס ולבסס תשתית טרור בשומרון ינסו בהמשך להגיע לשפלה.

האויב בכל מקום

הסכמי אוסלו שנחתמו ב־1993 הולידו סיכון ביטחוני גדול. ממזרח למישור החוף, "במרחק נגיעה", נולדה ישות עתירת טרור. העומק האסטרטגי של ישראל ירד ללא כלום. למעשה רק כוח מחץ עדיף, כוחות לוחמים ומודיעין, הנתמכים על ידי התיאום הביטחוני בין פת"ח לצה"ל וחופש התמרון והנוכחות של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון, מעניקים ביטחון נסבל. 

הסיכון הביטחוני הזה מקבל משמעות נוספת נוכח השתנות מאפייני המלחמה: אם בששת הימים ניהלנו מלחמה נגד עוצבות טנקים ורגלים, הרי שמאז הסכמי אוסלו וההסכמים עם מצרים וירדן, האויב הפך בעיקרו לכזה הנלחם במאפייני גרילה. לא עוד קרבות הבקעה ותנועה, אלא קרבות מול מערכים רכים, בלתי מסודרים ואמורפיים במכוון. האויב נמצא בכל מקום ואינו מתמוטט: הוא נערך מחדש ובשקט, חוזר ועוקץ. ישראל נעשית רגישה יותר לנפגעים, ההופכים לנשק בקרבות פוליטיים.

לחימה במאפייני טרור אינה מותירה חתימה גבוהה לפני העקיצה. ההכנות, ההצטיידות, האימונים, בניית התשתית ללחימה ואפילו תנועת הכוחות, נעשים לרוב מתחת לרדאר של מערכי המודיעין הקלאסיים. בשנות ה־90 דיברו על הסדרי ביטחון ובהם תחנות התרעה בתוך השומרון - הנעדרות כל ערך במלחמת טרור. הציעו גם כי בקצוות הבקעה יוצבו כוחות ישראליים שינועו לעמדותיהם לאורך הירדן בעת חירום ויבטיחו כי כוחות זרים לא יחצו את הירדן מערבה. גם הצעה זו, הלוקה בחסר אפילו לפי התפיסות הקודמות, אינה רלוונטית: האויב המרכזי הצפוי לישראל יישב מאחורי הכוחות הניידים, בתוך שטחי יהודה ושומרון. הוא יתייצב בתוך הגבולות הקלאסיים.

לאורך השנים הפכו צבאות האויב לכוחות מתמרנים, שאילצו אותנו לנסות להרחיב את גבולותינו על מנת לייצב את ביטחוננו. לאחר אוסלו התחלנו לדבר על "גבולות בני הגנה", המאופיינים בעומק אסטרטגי העונה על המאזן האסטרטגי הנדרש ממצב ביניים. מצב שבו מתחילה לחימה במאפייני טרור ובהמשך יכריעו העוצבות המתמרנות את המדינות שנותנות מחסה לטרור.

בשני העשורים האחרונים הפכה המלחמה במאפייני גרילה (לצד ניסיונות של אויבי ישראל להצטייד בטילים גרעיניים) לאתגר מרכזי בארץ ובעולם. גרילה יכולה לחצות את ישראל לשניים, באזור נתניה, ולמנוע הנעת כוחות בקווים פנימיים מדרום לצפון וההפך. גרילה מסוגלת לשבש את מרכז התשתיות באזור תל אביב והשפלה ולשתק את המדינה. לישראל אין עומק אסטרטגי מול גרילה מיהודה ושומרון, כי הגרילה תהיה בתוכנו: תחילה תכה בישראל ואחר כך תגן בשטחה מפני פעילות שלנו למגרה, ראו מודל עזה.

אי לכך, בנייה ביהודה ושומרון היא חיונית, עדיפה ומהווה השקעה בבניית עומק אסטרטגי למדינת ישראל. עומק אסטרטגי בגבולנו המזרחי ייכון רק אם נהיה נוכחים פיזית ביהודה ושומרון, באופן שיאפשר מיגור הטרור.

הכותב הוא תא"ל (במיל') ונשיא התאחדות התעשיינים לשעבר.

tguvot@maariv.co.il