בשיאן של ההכנות לקראת “קרנבל השואה”, שנערך כאן בשבוע שעבר בקול תרועה רמה, חשתי לראשונה בחיי שאני מתבייש ביהדותי. לצד זה, שמחתי שהוריי, מנוחתם עדן, שאיבדו את יקיריהם בשואה והצליחו לברוח ממנה, לא רואים את המחזה הסוריאליסטי שהתחולל כאן לנגד עינינו ומתפלצים ממנו.

רוב אורחי הקרנבל הנכבדים, שהגיעו לכאן לחגוג את השנה ה־75 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, מייצגים מדינות ועמים שבמקרה הטוב התעלמו מהשואה, או לא עשו דבר למנוע אותה, לא תרמו להצלת יהודים, ובמקרים הגרועים יותר, אף רצחו יהודים יותר מהנאצים.

כשדובר השבוע על הטקס החגיגי ברחבת גטו ורשה ביד ושם, ראיתי בדמיוני את אותו טקס הזוי שנערך בתאריך 28.9.1944 במחנה טרזיינשטט. להקת הנגנים היהודים, "הגטו סווינגרס", שהוקמה במחנה, גויסה לצילום סרט תעמולה נאצי בנוכחות הצלב האדום באמצעות קונצרט שנערך במחנה, כשחברי הלהקה לבושים בחולצות לבנות בוהקות לעיני אלפי היהודים הכלואים במחנה בבגדי האסירים. בסיום צילום הסרט והקונצרט נשלחה הלהקה יחד עם אלפי יהודים למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצחו בתאי הגזים. היחיד ששרד מאותה להקה וסיפר את סיפורה היה יעקב “קוקו” שומאן, שלצלילי נגינת הגיטרה שלו באושוויץ הובלו אלפי יהודים לתאי הגזים.

משחר נעורינו גדלנו כאן עם הביטוי האלמותי “לא עוד”, לא עוד שואה, לא עוד יהודים מובלים כצאן לטבח ולא עוד השפלה ופגיעה ביהודים. “לא עוד” בשבילי היה ונותר צה”ל חזק, מדינה איתנה שמאחדת את כל שבטיה ופלגיה, מדינה עם ערכים, כבוד הדדי ובעיקר כבוד יהודי, כלומר לא עוד אנטישמיות, ולא עוד פגיעה באף יהודי באשר הוא, עם הגשמת הציונות.

קיום הקרנבל הזה במסווה של כינוס למאבק באנטישמיות בעולם הוא לעג לרש, סיבה למסיבה לא משכנעת ומבזה. לי זה מזכיר את הוועידה נגד הטרור שכינס שמעון פרס המנוח במרץ 1996 כאשר נכנס לנעליו של יצחק רבין, כשגל טרור נורא החריד את המדינה. ראש הממשלה דאז פרס, בעזרת הנשיא קלינטון, יזם ועידה בינלאומית נגד טרור שהתקיימה בשארם א־שייך, שאליה הגיעו כל שועי עולם, מהנשיא הרוסי בוריס ילצין ועד הנשיא האמריקאי ביל קלינטון. היו שם הרבה נאומים והבטחות של המשתתפים הנכבדים, התוצאות היו כמו התוצאות של המאבק באנטישמיות שכנראה יתקבלו מהקרנבל הזה.

אין לי ספק שמרבית ניצולי השואה שעדיין חיים בתוכנו שותפים לתחושות שלי סביב הקרנבל הזה. לתומי חשבתי שאחרי 72 שנות מדינה איתנה, מבוססת, גאה בהישגיה הנפלאים, בבניה ובנותיה שהפכו אור לגויים במובנים רבים, מדינה שכבר שכחה את הגלות והותירה אותה מאחוריה, לא מעניין כבר מה חושב ואומר הפריץ ואיננו זקוקים עוד להתרפסות בפני הגויים כדי למצוא חן. 

כמובן שיהיו שלא יסכימו עם מה שנכתב. אלה יגידו שכינוס כל כך גדול ונכבד לא זכור כאן בנסיבות כאלה ושהוא מבורך ויתרום למאבק באנטישמיות. התשובה שלי לטענה כזו היא שבמציאות הקוסמית של ימינו מעריכים ומכבדים רק את החזקים והעשירים. את עוצמתנו נשאב רק אם נתייצב בפני העולם מאוחדים, איתנים ונחושים, עם עוצמה צבאית וכלכלית, ואת זה נשיג רק בעזרת חינוך למופת, מחקר, טיפול בחברה השסועה, בערכים. מה שברור ובטוח הוא שבהתרפסות, בטקסים ובארוחות שפים, לא נאבקים באנטישמיות ולא מגיעים להישגים.