למען הפרפראזה למקרה נתניהו וחשיבותה של חסינות אשתמש בשם המחזה "חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד. אגב, בנושא הקנאה בכישוריו של נתניהו המפעילה את מפלגת "רק לא ביבי", במאמרו "המבקר כאמן" כותב ויילד כי "הציבור הוא מאוד סובלני. הוא סולח לכל דבר, פרט לגאונות" – אכן ביבי הוא קורבן לכישוריו היתרים. גנץ וחבריו אינם יכולים לסלוח לו עליהם.
דרישת החסינות של ראש הממשלה איננה חריגה כפי שאזרחים רבים שוכנעו במסע שטיפת המוח הקולקטיבית של מפלגת "רק לא ביבי", בשיתוף אמצעי התקשורת ההמוניים. דרישה זאת היא דווקא דרך המלך המקובלת בעולם כולו, הן ביחס לחברי הפרלמנטים והן ביחס לשופטים, כי גם אלה וגם אלה עוסקים במילים, הצהרות והחלטות ואינם יכולים לבצע את תפקידיהם בלי חסינות. 

לפי הגדרת האנציקלופדיה למדעי החברה, הרי שהחסינות הפרלמנטרית היא "מן הזכויות החשובות ביותר בחוקת היסוד של כל מדינה דמוקרטית". אצלנו היא הייתה מוחלטת עוד מ־1951 עד שהחליטו בכנסת "לתקן" את מה שיש בעולם כולו ולהתנות אותה בבקשה שעל התובע להגיש לכנסת, על סיעותיה העוינות זו את זו. בכך נטלו את ההיגיון המכתיב את החסינות כדי לאפשר לחברי הפרלמנט למלא את תפקידם מבלי לחוש על צווארם את האיום המתמיד של משפטי סרק. זה בדיוק המקרה של נתניהו.

החסינות ניתנה בחוק לחברי כנסת, לשופטים, לנשיא המדינה, למבקר המדינה, לדיינים ולבוררים. בכך היא מאוד דומה למוסד החנינה, שאף הוא חריג לחוק וליישומו הרגיל. והרי דוגמה בדרך של אנלוגיה: בכנס הפרקליטות הצבאית שהתקיים ב־1979 בבית החייל בתל אביב הופיע כמרצה יחיד השופט חיים כהן – האיש היחיד שכיהן בחייו כשר משפטים, יועץ משפטי לממשלה וגם כשופט בבית המשפט העליון.

מערכת המשפט היום חסרה אישים בקנה המידה שלו, וחבל. אמרתו החשובה ביותר והבלתי נשכחת באותה הרצאה הייתה כי לולא היה מוסד החנינה בישראל הוא לא יכול היה לכהן כשופט. כוונתו הובנה מיד: גם השופטים הם בני אדם ועלולים לטעות, ולא רק בעניינים אזרחיים ומסחריים אלא גם בפסקי דין מתחום המשפט הפלילי, כי באותם מקרים לא ברורים לחלוטין, כאשר ייתכן שהשופטים טעו, עומד לציבור מוסד החנינה הנשיאותי. וזה הדבר היחיד שמאפשר לאנשים בעלי מצפון להתמנות לשופטים מבלי שמצפונם ייסר אותם בשאלה הנוקבת אם לא טעו בפסקי דינם.

כמו ששופט ישר בענייני פלילים אינו יכול להיות שלם עם עצמו בלי מוסד החנינה, כך גם לגבי החסינות – לולא הייתה חסינות לחברי הכנסת הם לא יכלו למלא תפקידם בגלל הטרדות משפטיות בלתי פוסקות. השופט חיים כהן בספרו המונומנטלי "המשפט" אומר: "ההנחה היא שבלעדי החסינות המוחלטת אין חבר כנסת מסוגל למלא את תפקידו".

זה כל כך פשוט, בהיר וברור. במקרה נתניהו, אם אין חסינות הרי ההתנפלות המשפטית הצפויה על ראש הממשלה בהגשת תביעות סרק למיניהן תהיה כל כך מסיבית עד שהוא לא יוכל למלא את תפקידו. לולא התיקונים בחוק שלנו, הדורשים עכשיו הליך מעין שיפוטי בכנסת, החסינות שלו הייתה מוחלטת כפי שקבע כהן בספרו.

אין גם כל יסוד להנחה כאילו הפרקליטות מאוישת על ידי מלאכים מן השמיים בטוהרם האישי ובאובייקטיביות בהגישם כתבי אישום נגד פוליטיקאים. המקרים של השר נאמן והשר חיים רמון יוכיחו. אסור לראש הממשלה לוותר על זכותו לחסינות.