ההתנפלות המשפטית על נתניהו לא תאפשר לו לתפקד ללא חסינות

לפי הגדרת האנציקלופדיה למדעי החברה, הרי שהחסינות הפרלמנטרית היא "מן הזכויות החשובות ביותר בחוקת היסוד של כל מדינה דמוקרטית". אצלנו היא הייתה מוחלטת עוד מ־1951 עד שהחליטו בכנסת "לתקן" את מה שיש בעולם כולו ולהתנות אותה בבקשה שעל התובע להגיש לכנסת, על סיעותיה העוינות זו את זו. בכך נטלו את ההיגיון המכתיב את החסינות כדי לאפשר לחברי הפרלמנט למלא את תפקידם מבלי לחוש על צווארם את האיום המתמיד של משפטי סרק. זה בדיוק המקרה של נתניהו.

החסינות ניתנה בחוק לחברי כנסת, לשופטים, לנשיא המדינה, למבקר המדינה, לדיינים ולבוררים. בכך היא מאוד דומה למוסד החנינה, שאף הוא חריג לחוק וליישומו הרגיל. והרי דוגמה בדרך של אנלוגיה: בכנס הפרקליטות הצבאית שהתקיים ב־1979 בבית החייל בתל אביב הופיע כמרצה יחיד השופט חיים כהן – האיש היחיד שכיהן בחייו כשר משפטים, יועץ משפטי לממשלה וגם כשופט בבית המשפט העליון.

מערכת המשפט היום חסרה אישים בקנה המידה שלו, וחבל. אמרתו החשובה ביותר והבלתי נשכחת באותה הרצאה הייתה כי לולא היה מוסד החנינה בישראל הוא לא יכול היה לכהן כשופט. כוונתו הובנה מיד: גם השופטים הם בני אדם ועלולים לטעות, ולא רק בעניינים אזרחיים ומסחריים אלא גם בפסקי דין מתחום המשפט הפלילי, כי באותם מקרים לא ברורים לחלוטין, כאשר ייתכן שהשופטים טעו, עומד לציבור מוסד החנינה הנשיאותי. וזה הדבר היחיד שמאפשר לאנשים בעלי מצפון להתמנות לשופטים מבלי שמצפונם ייסר אותם בשאלה הנוקבת אם לא טעו בפסקי דינם.

כמו ששופט ישר בענייני פלילים אינו יכול להיות שלם עם עצמו בלי מוסד החנינה, כך גם לגבי החסינות – לולא הייתה חסינות לחברי הכנסת הם לא יכלו למלא תפקידם בגלל הטרדות משפטיות בלתי פוסקות. השופט חיים כהן בספרו המונומנטלי "המשפט" אומר: "ההנחה היא שבלעדי החסינות המוחלטת אין חבר כנסת מסוגל למלא את תפקידו".

אין גם כל יסוד להנחה כאילו הפרקליטות מאוישת על ידי מלאכים מן השמיים בטוהרם האישי ובאובייקטיביות בהגישם כתבי אישום נגד פוליטיקאים. המקרים של השר נאמן והשר חיים רמון יוכיחו. אסור לראש הממשלה לוותר על זכותו לחסינות.