"עסקת המאה", כפי שמכונה התוכנית האמריקאית להסדר כפוי בינינו לבין שכנינו־החיים בתוכנו הפלסטינים היא הוכחה נוספת שבעידן הנוכחי מטבעות לשון עושות לרוב את העניין. האם זו תוכנית השלום האמריקאית היחידה במאה הנוכחית? לא ולא. האם מדובר בעסקה? כנראה שלא. יסודה של עסקה, שיש בה שני צדדים שמסכימים לה. במקרה שלנו מדובר אולי בהסכמה של צד אחד – ישראל – שלא בטוח שמתכוונת ברצינות לתנאי העסקה, בעיקר לסעיף של הקמת מדינה פלסטינית.

יש לי הרושם שבליכוד מסכימים לסעיף זה בקריצת עין, כלומר, בעוד ארבע שנים או שהפריץ ימות או שהכלב ימות או שניהם. שר הביטחון בנט ומפלגתו מתנגדים לעסקה הזאת בכל תוקף. אז עסקה כאמור אין, והמאה גם לא. אז מה יש בכל זאת? יש מאמץ אמריקאי לכפות עלינו הסדר (שממשלת ישראל שותפה לגיבושו ומסכימה לחלקו) והצד השני - הפלסטינים - מתנגד לו בכל תוקף.

על הסדר כפוי אמר כבר ראש הממשלה נתניהו בראיון לערוץ 9 בנובמבר 2011 נוכח עוד “עסקת מאה” של האמריקאים שלא מצאה חן בעיניו: “אני תמיד מסביר שאי אפשר לכפות הסדר כפוי. אין דבר כזה, זה לא עובד. הסדר חיצוני לא מביא להסדר אמיתי שמחזיק מעמד. אנחנו צריכים לנהל משא ומתן. הפלסטינים לא רוצים לנהל משא ומתן, הם רוצים לעקוף אותנו, ובמובן הזה טוב שהם הבינו שיש לזה מגבלות, שארצות הברית לא שיתפה עם זה פעולה, אבל בסופו של דבר, הניסיון להגיע להסדר צריך לעבור דרך משא ומתן. זה קשה, זה בעייתי”. 

מורי ורבי שמעון פרס עליו השלום נהג לומר כי השלום דומה למחיאות כפיים – לא ניתן למחוא כף עם יד אחת וכך גם לא ניתן לעשות שלום עם צד אחד, והוסיף את הביטוי הידוע, “כי לטנגו דרושים שניים”.

אם יקרה נס והפלסטינים יסכימו לתוכנית טראמפ (סיכוי קלוש) אזי אפרוץ בקריאות גיל ואמחא כפיים בשתי ידיי לעסקת המאה שאכן תהפוך לכזו. אם הפלסטינים יתנגדו, מה שנראה סביר יותר, ומדינות כמו מצרים וירדן יעמדו בלחץ האמריקאי ויחסינו עמם יסתבכו, אז אדאג נוכח הגדלת האיום הביטחוני עלינו. תהיה זו דאגה על אף אמונתי בכוחו של צה”ל לסכל כל איום ולהדוף כל סכנה.

הסדר בסופו של דבר בא כדי לפתור סכסוך בין שני צדדים. ניסיון לכפותו אינו מצליח בדרך כלל ותוצאותיו הרסניות. אני מאמין בכנות כוונותיו של הנשיא האמריקאי שמקווה להצליח לכפות את הצעתו על שני הצדדים ולהביא לידי גמר סכסוך עקוב מדם של עשרות שנים. כולי תקווה ותפילה שטראמפ לא רצה לטעת ענבים ולקטוף באושים, כי הסירחון יישאר אצלנו ואילו לניו יורק לא יאונה כל רע.