לאחרונה התפרסמו נתונים עגומים על אחוזי הגיוס לצה”ל, ולפיהם כל נער שלישי וכמעט כל נערה שנייה במדינה אינם מתגייסים. רבים מבין הנערים משתחררים על בסיס פטור נפשי (פרופיל 21) ונערות בהצהרתן כדתיות. הנתונים מרגיזים ביותר במיוחד לאור העובדה שצה”ל הוא צבא העם. מאז תקופת היישוב היהודי ועד איחוד המחתרות לצבא אחד לאחר קום המדינה, הייתה הגנה על הארץ הגאווה והשליחות הנעלות ביותר.
ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ביטא וקידם את המושג “היהודי החדש”, זה ששונה בתכלית מהיהודי הגלותי שהיה נתון לחסדי הגויים. “היהודי החדש” היה חלוץ, חקלאי, לוחם, יוזם ופעיל בהקמת הארץ, בנייתה ויישובה, זה שהולך עם מכנסי חאקי וסנדלים תנ”כיים, שזוף, ישיר ויהיר. העולים שהגיעו לארץ בעליות הראשונות בסוף המאה ה־19 היו דתיים מאוד ממזרח אירופה ורוסיה, והם הגיעו עם אידיאלים והפריחו את השממה. לא היה להם מושג בחקלאות ועבודת אדמה. הם הגיעו כי ידעו שעליהם מוטלת האחריות להקים בית לעצמם ולדורות הבאים בארץ ישראל.
מזה דורות, מדים תלויים על חבלי כביסה בצהרי שישי היו תפאורה ססגונית בכל מרפסת. שירות מילואים היה גאוותם של כל רווק וראש משפחה. אז מה קרה כאן בשנים האחרונות? מדוע בני נוער כה רבים משתמטים מגיוס ומדוע אנחנו כחברה מביטים בהם במבט ענוג וסלחני? בעבר מי שלא שירת בצבא היה מתנצל על כך, או מנסה לחפות על העובדה בגיוס לשירות לאומי. היום בגאווה רבה מציגים משתמטים מהצבא את התירוץ שלהם לאי־שירות בכך שהם “לא פראיירים”. כלומר, אנחנו, ששירתנו ומשרתים בסדיר ובמילואים, הפראיירים האמיתיים.
זו מציאות הפוכה לחלוטין הנשקפת מעיניו הזוהרות של נוער איכותי המתנדב לשנת שירות. שנה שבה הגיוס לצבא נדחה לטובת התנדבות ועיסוק בפעילויות חברתיות וקהילתיות, כגון טיפול בנוער בסיכון, עבודה במתנ”סים, בתי ספר, בתי חולים ופנימיות. כן, יש כאלו מופלאים. נוער אידיאליסטי שמתנדב למשל ל”השומר החדש”. כמו ארגון “השומר” שהיה בעבר. בארגון החדש מתנדבים בני נוער לשנה שלמה שבה הם מסייעים לחקלאים בנטיעת עצים, בקטיף ובתחזוקת השדות. החברה זקוקה לנוער ולצעירים שיקדמו את העשייה. מי שאינו כשיר לשירות צבאי יכול לתרום לחברה בדרכים רבות במפעלים, במתנ”סים, בבתי החולים ובחקלאות. הם לא רואים את עצמם בתור “הפראייר החדש” אלא כבעלי זכות אבות לשרת את הארץ ויושביה.
כעת, כאשר אנחנו שוב מתמודדים עם בחירות, המפלגות צריכות להעלות למודעות ולטיפול את נושא התרומה לחברה ולקהילה, אם בשירות צבאי ואם בשירות אזרחי. השירות חייב לכלול את כלל אזרחיה של המדינה: חילונים ודתיים, יהודים ושאינם יהודים. דת לא צריכה להיות גורם מונע תרומה לקהילה. יש לקבוע זאת בחקיקה ובאכיפה. את הנטל יש לחלק בין כולם באופן מלא ומי שלא ייתן את חלקו לא יוכל ליהנות מההטבות ומענקים, שהמדינה מחלקת. כולנו חיים באותה המדינה וכולנו ניזונים מאותה אדמה. יאנוש קורצ’אק כתב: “הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים והדואג לדורות מחנך אנשים”. זה הזמן שלנו לחשב מסלול מחדש ולהניע את כל הנוער בארץ לתרומה לחברה ולקהילה, כל אחד על פי יכולתו.