למרות התחדשות הירי והתגברות תופעת הבלונים, הרי שהתלכדותם של מספר תנאים פוליטיים וגיאו־אסטרטגיים סוללים דה־פקטו את היסודות להסדרה בין ישראל לחמאס ומשפרים את סיכוייה.
פרדוקסלית, דווקא ממשלת הימין, שהייתה עד כה טרודה במאבקים פנימיים על עוצמת התגובה הישראלית המתבקשת נגד גורמי הטרור ברצועה, מחפשת כיום הסדרה, שתעמעם בפני תומכיה את הקושי האמיתי לממש את ההבטחה לפתרון צבאי חד וחלק.
בחמאס, לעומת זו, חלחלה התובנה שהזמן אינו בהכרח משחק לטובתם. המציאות הכלכלית הקשה, היעדר יכולת צבאית אמיתית להכריע את ישראל, הקושי של איראן ותומכי הזרם הרדיקלי לתמוך בשדרוג המאמץ המזוין, חולשתה המדינית של הרשות, ומעל לכל - עייפות הרחוב, הביאו את חמאס לתובנה שנדרשת הסדרה שתעגן את מעמד התנועה כבעלת הבית במדינת הרצועה.
במוקד התפיסה עומדים כמה תהליכים שמסמנים את השינוי:
הפקדת תיק הביטחון בידי נפתלי בנט, שביקש בעלות על הקו הלוחמני מול רצועת עזה, נטרלה דרמטית את אסטרטגיית ה"אין פשרות" של הימין, תוך נכונות ישראלית לשלם מחירים משמעותיים תמורת שקט.
היעדר יציבות שלטונית בישראל, לצד נכונותו של נתניהו וממשלת הימין לשלם מחיר גבוה עבור הישג תודעתי (שליט, יששכר), נתפסים בחמאס כחולשה, שעל בסיסה ניתן לחלץ מממשלת ישראל הנוכחית מחיר משמעותי בהסדרה. מה גם שהאלטרנטיבה השלטונית (כחול לבן), אם תקום, לא בהכרח צפויה להיות שונה.
תוכנית המאה וקבלתה המפתיעה בידי חלק ממדינות ערב משקפות את צניחת המניה הפלסטינית בקרב הקהילה הבינלאומית והערבית, ומאותתות לחמאס על צמצום מרחב הלגיטימציה למאבק.
חולשתו של אבו מאזן, לצד התהוות הרצועה כישות נפרדת טריטוריאלית ומדינית, מסמלות פתרון מעשי של שלוש מדינות לשני עמים ומדרבנות את חמאס להגיע לפתרון בכוחות עצמה, כשחקן מדיני, עצמאי ולגיטימי.
נראה כי גם התלכדותם של מספר מגמות גיאו־פוליטיות יצרה הזדמנות אמיתית של הצדדים להניע את רעיון ההסדרה, שיתבסס על הנוסחה הישנה והטובה של ביטחון תמורת כלכלה.
מגמות אלה קשורות בנחישות האמריקאית מול איראן והמאבק בציר הרדיקלי, כמו גם ברצונן של מדינות ערב הסוניות להסכים לפתרון מדיני בין ישראל לפלסטינים.
כל אלה, לצד היחלשות כושר העמידה של חמאס והיחלשות הוויכוח הפנימי בישראל על אודות האסטרטגיה מול הרצועה – מקרבים את ההסדרה.
הכותב שימש עוזר לענייני מודיעין בלשכת ראש הממשלה