לעג לרש: השבוע התקיימה בוועדת הכספים של הכנסת ישיבת חירום סוערת בהשתתפות 20 חברי כנסת מכל סיעות הבית, במטרה למנוע את סגירת המיזם ל"ביטחון תזונתי". מאחורי צמד המילים המכובס מסתתרות כמעט 11 אלף משפחות רעבות, שהוכרו כזכאיות לכרטיס מזון בסך 250 שקל, בנוסף לסל פירות וירקות ומוצרים ארוזים בשווי דומה מדי חודש. את המעט הזה הפסיקה הממשלה לתקצב החל מתחילת השנה.

לעג לרש היא הגדרה מילונית מדויקת לחרפה שאליה נקלענו, ואשר נותרה גם בסופו של הדיון בוועדת הכספים עם מענה חלקי בלבד, תהייה מאין יגיע הכסף והבטחה רפה לבחון את הדברים בהמשך. למחרת יצא שר הרווחה הנכנס אופיר אקוניס עם בשורה שנמצא התקציב הדרוש והמיזם לא יופסק. אכן צעד חשוב ונדרש, ויש לשמוח שלמשרד נכנס שר עם רגישות חברתית והבנה שיש נושאים שבהם לא ניתן לחכות ולו רגע אחד נוסף.

אך אם נודה על האמת, מספרן של המשפחות הנזקקות לסיוע במזון גבוה הרבה יותר, והוא הוכר ככזה גם על ידי הממסד עצמו כבר בשנת 2011 בדוח של המוסד לביטוח לאומי. מהנתונים האחרונים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי עולה כי 17.8% משפחות נמצאות בחוסר ביטחון תזונתי. עלות המיזם לביטחון תזונתי היא 60 מיליון שקל בשנה בסך הכל, כשבימים כתיקונם הממשלה מתקצבת 30 מיליון מתוכם והשאר מגיע מארגונים ומתורמים. כסף קטן בהתחשב בקופת האוצר, טעות סטטיסטית באקסל של רפרנט מתחיל.  

השר אופיר אקוניס. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90השר אופיר אקוניס. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


צדק וצמצום פערים לא צריך להיות עניין פוליטי, והממשלה האחרונה, כמו גם אלה שקדמו לה, עשתה צעדים רבים כדי להעניק מענה לאוכלוסיות נזקקות. אבל צריך לזכור כי לא מדובר בחסדים אלא בזכויות. לא מדובר בנדיבות, אלא בחובה ציבורית ושלטונית. המדינה מוכרחה לקחת אחריות על הביטחון התזונתי של אזרחיה ועל זכויות בסיסיות אחרות. גם בתקופות של טלטלות פוליטיות.

הפקידות הבכירה במשרדי האוצר והרווחה תאמר לכם ובצדק שמדובר בעניין פרוצדורלי, ושלא ניתן להעביר תקציב למיזם שלא אושר מחדש בהיעדר תקציב וממשלה מתפקדת. הכל נכון, אבל משפחות רעבות לא יכולות להתקין ארוחת ערב לילדים מקשיים פרוצדורליים. אין דרך לשקם אמון של ילד הגדל במשפחה שלא יכולה לספק לו את הצרכים הבסיסיים ביותר, כשהמדינה עומדת באוזלת יד מנגד.

ארגוני המזון והרעבים לא לבד. עם כניסתה של 2020 התבשרו ארגונים חברתיים רבים נוספים שזכו משך שנים ארוכות לתמיכת הממשלה שהם נמצאים בסכנת סגירה, ומצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מרכזים טיפוליים, ארגוני המזון וארגונים רבים נוספים קיבלו הודעה לקונית כי יצטרכו להמתין עד לכינונה של ממשלה חדשה - וגם לקוות שלא ניגרר למערכת בחירות רביעית.

קרש הצלה

בחודש האחרון קיבלתי לא מעט טלפונים מארגונים שונים עם בקשות להושיע, לתת עצה איך מתנהלים בימים כאלה מול הממסד. מדובר בנושאים שטיפלתי בהם כיועצת בכירה לשר האוצר ושרי הרווחה בשלוש הממשלות האחרונות, והרגשתי ייאוש וחוסר אונים גדול.

עברה למעלה משנה מאז סיימתי את תפקידי במשרד האוצר כיועצת בכירה לשר בנושאים החברתיים. שנה שלמה שבה הנושאים החברתיים לא הצליחו לקבל את המקום הראוי להם בשיח הציבורי בישראל. התעייפנו? נעשינו קהים לצרכים הרבים הנותרים ללא מענה? אולי בעיקר הפכנו לשבויים במסכת בחירות מתמשכת שלא משאירה חמצן ותקציב לשום דבר אחר.

הכרסום בטיפול בנושאים כלכליים־חברתיים וחוסר היכולת של המגזר השלישי למלא את החלל ללא תמיכה ממשלתית הביא לפתחי לפני חצי שנה גם את עמותת ידיד. היא פעלה יותר מ־20 שנה וסיפקה קרש הצלה למשפחות רבות, כך שיוכלו למצות את זכויותיהן מול הרשויות: קבלת קורת גג וקצבאות ושירותים חברתיים, השתלבות בשוק העבודה, הסדרת חובות, סיוע בהליכים משפטיים מול גופים שונים, ובעיקר מתן יד חומלת, אוזן קשבת וידע משפטי ומקצועי חינמי על מנת לחלץ אוכלוסיות רבות מהבוץ.

במובנים רבים, עמותת ידיד החליפה את תפקיד המדינה. בעולם מושלם הממסד מעניק זכויות לאזרחים וגם מוודא שהם מצליחים לממש אותן. במציאות הישראלית אנשים רבים נזקקים להנגשה ולסיוע מקצועי בקבלת זכויותיהם, והממסד מתקשה לספק סיוע כזה. 

מרגע שעמותת ידיד, על 13 מרכזי הזכויות שלה הפזורים על פני הפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל, הגיעה לפשיטת רגל ונכנסה לפירוק, היה ברור שאין עוד דרך להצילה כעמותה. התגייסתי, בהתנדבות, יחד עם חברים נוספים והעובדות המדהימות של העמותה, להציל את הפעילות החשובה ולנסות לשמר את הידע ומודל העבודה האפקטיבי ששימש למעלה משני עשורים את 15 אלף הפונים אליה מדי שנה. מדובר על אנשים במעגלי העוני, מקבלי קצבאות, עולים, קשישים, ניצולי שואה, משפחות חד־הוריות ועוד.

ועדת הכספים של הכנסת. צילום: אביאל מגנזי, דוברות הכנסתועדת הכספים של הכנסת. צילום: אביאל מגנזי, דוברות הכנסת


כשהגעתי למשרדו של המפרק עו"ד רון חמד, יחד עם מירב הירש, יועצת אסטרטגית מומחית בעולמות החברתיים שהתגייסה לסיפור ההצלה בהתנדבות, ועם רונית גלס־פורת, יועצת ארגונית מנוסה מהמגזר העסקי (שהסכימה לסייע גם כן בהתנדבות) - המחשבה הראשונה הייתה לסגור את העמותה או לצאת למימון המונים כדי לממן תוכנית הבראה, הכוללת הקטנה של מספר העובדים וצמצום הפעילות. אבל אחרי קריאה קצרה במסמכים על שולחנו הבנתי שזאת לא עמותה שנועדה להכחדה, וגם אם מונפת מעליה חרב האבולוציה - מוכרחים להציל את הגרעין ולהעביר את הדנ"א המשובח של הארגון לגוף מאכלס בריא.  

היה ברור שיש כאן מודל זול, אפקטיבי ומקצועי שהציבור זקוק לו, ובמקום להקטין צריך להגדיל ולמסד. דמיינתי גוף ציבורי בפריסה ארצית שיכול וירצה לאמץ את הפעילות וגם להעניק ערך מוסף ומעצים משל עצמו.

אחד הטלפונים הראשונים היו לרז פרויליך, מנכ"ל החברה למתנ"סים (חברה ממשלתית המשמשת גם זרוע ביצוע של משרדי הממשלה). הוא הרים יחד עם הצוות שלו את הכפפה והסכים לקחת תחת כנפיה של החברה למתנ"סים את הפעילות הזאת, כך שבסופו של המהלך יוכל כל אדם לזכות בידיד במתנ"ס הקרוב למקום מגוריו. 

ככה נולד הרעיון לידיד במתנ"סים, אבל לא תמו האתגרים. בהיעדר ממשלה מתפקדת ותקציב בחצי השנה האחרונה, ואף על פי שלא מעט אנשים בממשלה התלהבו מהרעיון ורצו לסייע ולתקצב, נשארנו עם הרבה עשייה ובלי מימון. הפונים המשיכו להתדפק על דלתות סניפי ידיד הסגורים ולהתקשר לעורכות הדין של העמותה ומנהלות המרכזים, שהמשיכו לסייע ככל שיכלו, אבל היה ברור שאם לא יימצא כסף שיחזיק את הפעילות עד שתקום ממשלה, הרעיון היפה והמוצלח הזה עלול לגווע.

החלטנו לצאת בימים הקרובים בפנייה לעזרת הציבור וחברות מסחריות גדולות על מנת לגייס תמיכה. מדובר בחלון הזדמנויות צר, שמטרתו לשמר את רצף העשייה ולשמר את העובדים והמתנדבים. מדובר בקרש הצלה אל חוף מבטחים.
 
הכותבת שימשה כיועצת מקצועית בכירה לשני שרי רווחה ויועצת בכירה לשר האוצר בנושאים החברתיים
tguvot@maariv.co.il