הרחבת השימוש בנתיב תחבורה ציבורי היא הפתרון הגרוע ביותר

תקציב המדינה שבוי בידי בעלי הרכבים. אי אפשר להמעיט את כלי הרכב ואי אפשר להגביל את זכותו הבסיסית של כל אזרח ותושב לרכוש מכונית, ואפילו שתיים או שלוש למשפחה המורחבת. בעלי הרכבים מניבים לתקציב המדינה סכום העולה על 40 מיליארד שקלים בשנה, והמדינה לא יכולה לוותר על הכנסה כזאת.

מאחר שרשויות המדינה לא השכילו על פני שנים להרחיב את תשתית הכבישים, לא העירוניים ולא הבינעירוניים, בהתאמה לקצב הגידול בכלי הרכב, מחפשים כיום פתרונות קסם שתוצאתם הטלת עומס נוסף על הנהגים. כשבתשתית הכבישים הקיימת מחליטים לייעד נתיב אחד עבור תחבורה ציבורית בלבד, אנו יוצרים מצב שמרבית הנוהגים בדרך, שכבר סובלים מצפיפות הפקקים, יסבלו מצפיפות נוספת על שום שנתיב התחבורה הציבורי בשום מקרה לא יקל מהעומס של אלה שאינם משתמשים בתחבורה ציבורית.

לא פחות משני שליש מהנהגים מגיעים לעבודה ברכבם הפרטי. הרכב הפרטי הוא עדיין כלי תחבורה לגיטימי. תושב המדינה שילם כסף רב כדי לממש את זכותו להיות בעלים של אוטו. כשמביאים בחשבון את מס הקנייה ואת המע”מ המתווסף לעלות הכוללת של שחרור הרכב מהנמל, המיסוי על הרכישה עולה על השווי. בעלי הרכב ממשיכים להזין את אוצר המדינה גם באגרות רישוי רכב שנתיות הגבוהות על פי כל קנה מידה, וגם במיסוי גבוה על צריכת הדלקים. אז מה אומרת להם המדינה? “באמצעות אכיפה מעכשיו יהיה לכם קשה יותר”.

נכון יהיה להקצות נתיב תחבורה ציבורי אם מוסיפים אותו לתשתית הקיימת. רק נתיבים נוספים מותר ונכון לייעד כנתיב תחבורה ציבורי, ורק בדרך זו יוצע פתרון הולם לנוהגים בדרך.

באשר לעיריית תל אביב־יפו כדאי להוסיף: תתחילו לדאוג לאכוף את החוק כדי להגן על הולכי הרגל במדרכות הקיימות. אין זה מספיק להקים נתיבי אופניים מבלי לאכוף על רוכבי האופניים והקורקינטים שלא לנהוג על המדרכות ולרסק הולכי רגל. הבה נבטיח קודם כל, ובעדיפות גבוהה יותר, את ביטחונם של הפוסעים על המדרכות ברחובות העיר.