במשך כעשור עולות בישראל התרעות תכופות לגבי התפרצות אלימה ורחבה בזירה הפלסטינית. האיום מועלה בעיקר נוכח משבר מדיני או ביטחוני חריף, מצד פוליטיקאים (משני האגפים), גופי הערכה ביטחוניים וכן אנשי תקשורת ואקדמיה. התרעה שכזו הועלתה גם בשבוע האחרון על רקע סדרת האירועים האלימים באיו"ש.
בפועל, חרף משברים קשים, ובראשם "אינתיפאדת הסכינים", העתקת השגרירות האמריקאית לירושלים וההסלמה בעזה, איו"ש נותרה רגועה יחסית. זאת, בשל שילוב בין שלוש סיבות מרכזיות: עייפות הרחוב הפלסטיני ממאבקים וסיסמאות בהובלת הנהגה שיחסיה עמה טעונים; מרקם החיים היציב שממנו נהנה רוב הציבור באיו"ש, שלא נתפס כמובן מאליו במזה"ת ב־2020; והמאמץ של הרשות עצמה למנוע הסלמה שעלולה להביא לקצה.
גל ההסלמה האחרון שהתפתח לאחר פרסום עסקת המאה, הוכתר על ידי רבים כ"שד שפרץ מהבקבוק והפעם יהיה קשה להחזירו אליו". מבלי לזלזל בחומרת המשבר הנוכחי, צריך להדגיש גם מה אין בו, עד עתה לפחות: רוב הציבור ממשיך להעדיף שימור מרקם חיים על פני עימות; היקף ההשתתפות בהפרות הסדר נמוך יחסית; והרשות, למרות לשונה החריפה, ממשיכה לשמור בחרדת קודש על התיאום הביטחוני המהווה יסוד קיומי עבורה.
כל זה לא אמור להרגיע את ישראל, היות ובצל המשבר הנוכחי מתפתחות שתי תופעות, שעלולות להביא להידרדרות מהירה במצב באיו"ש: הראשונה - חרם כלכלי הדדי שלפי שעה היקפיו מוגבלים, אך עלול לפגוע בהמשך במרקם החיים של הפלסטינים ולהרחיב את השתתפותם במאבק; והשני - הפגיעה באנשי הביטחון הפלסטינים בתקרית בג'נין בשבוע שעבר, שעלולה לעודד יוזמות עצמאיות ופרשנות קיצונית של גורמי השטח ברשות, ובפרט נקיטת אלימות שתוביל להסלמה לא נשלטת.
חרף המשבר המדיני החריף, יש בידי ישראל עדיין כלים לשימור יציבות יחסית באיו"ש, בעיקר באמצעות מדיניות אזרחית וכלכלית נבונה. מומלץ לממשלה להכיר בכך ולקבוע לאור זאת את מהלכיה. השלום הכלכלי אינו הסדר מדיני, אך הוא עשוי לאפשר לצלוח את תקופת המעבר עד הבחירות ללא אינתיפאדה שלישית והתפרקות הרשות, ולשמר בסיס להידברות בין הצדדים בעתיד.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א, ורכז הפרויקט למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית במכון ה־INSS