“טעינו כשלא פינינו את המטוסים”, אמרו בחיל האוויר לאחר פרסום תמונות מטוסי הקרב המוצפים במים בבסיס חיל האוויר חצור, תמונות שהוסתרו משך זמן רב. תחקיר הביניים, שהביא לסיום תפקידו של מפקד הבסיס, כלל גם הערכה כי הנזק כתוצאה מאותה טעות עומד על כ־30 מיליון שקלים. אם היה מדובר במקרה ראשון, עוד ניתן היה להתייחס אליו בחומרה פחותה, אך לא כשמדובר באירוע חוזר, שפעם אחר פעם לא נערכים אליו כראוי. 

תא”ל במיל’ יפתח ספקטור בספרו “רם וברור” מתאר מקרה דומה שאירע ב־1979 בבסיס רמת דוד: “כולנו זכרנו את הלילה הסוער והגשום בסוף דצמבר 1979, כשנחל האכזב שליד הגדר הצפונית עלה על גדותיו והבסיס הוצף. זו הייתה הפתעה מהגיהינום. דירי מטוסים התמלאו בזרמי מים עכורים, מכלי דלק צפו כסירות, מטוסי קרב טבעו עד לכונסי האוויר של מנועיהם, פצצות וטילים שקעו ונעלמו בזרמי הבוץ”. תיאור דומה מתאר רא”ל דן חלוץ לגבי הצפה קודמת בחצור.

אירועי הצפות המטוסים והיעדר המוכנות אליהם, ייתכן והם רק סימפטום לבעיה גדולה בהרבה. התחבורה האווירית בישראל נמצאת בכאוס מוחלט. בלחץ בעלי עניין, סגרה המדינה את שדה דב והקימה את שדה תמנע ע”ש אילן ואסף רמון במיקום מרוחק מאילת, מיקום שפגע אנושות בתחבורה האווירית הפנים־ארצית לאילת. עוד סאגות מתמשכות הן התוכנית לסגור את שדה התעופה הרצליה וניוון שדה התעופה בחיפה לצורך הרחבתו. כעת, כאשר המדינה עוסקת בצורך לאומי מהמעלה הראשונה למציאת פתרון לשדה תעופה בינלאומי נוסף למדינת ישראל, חיל האוויר מציב עצמו כגורם היחיד המפריד בין מדינת ישראל ובין החלטה היסטורית נכונה ואמיצה. וכפי שראינו, גם חיל האוויר לעתים טועה.

רק באחרונה הוחלט על הרחבת קיבולת נתב”ג ופתיחת עוד נתיבי טיסה, שמשמעותם עוד רעש ועוד מאות אלפי תושבים שייחשפו אליו ביום ובעיקר בשעות הלילה. אל מול תחזיות של 45 מיליון נוסעים בשנה ב־2030 ומעל ל־80 מיליון ב־2050, המדינה משתרכת מאחור במציאת פתרונות.

כאשר הוחלט על הוצאת מטוסי התובלה של חיל האוויר מנתב”ג ביקש חיל האוויר להציבם בנבטים. משרד האוצר ורשות מקרקעי ישראל לקחו על עצמם את מימון רוב הפרויקט, והודגש במפורש כי יש בכוונת המדינה להשתמש במסלול החדש כבסיס לתשתית תעופתית אזרחית בנבטים, החלטה שמצאה את ביטויה בהחלטת הממשלה מ־2011 על הקמת שדה תעופה בינלאומי בנבטים.

מאחורי ההחלטה עמד החזון לפיתוח הדרום יחד עם הקמת גיבוי לנתב”ג. אכן, נבטים הוא האופציה המספקת את הפתרון המקיף, הנכון והמהיר לכל צורכי התחבורה האווירית הבינלאומית האזרחית של ישראל לשנים רבות. תושבי הדרום מעוניינים בה ורואים אותה כהזדמנות חד־פעמית להפרחת הנגב, תושבי הצפון רואים בה הזדמנות להימנע מהרצון להקים שדה מוגבל בהיקפו אך הרסני בהשפעתו בעמק יזרעאל, ותושבי המרכז רק מחכים לפתיחתו של שדה חדש שיוריד את העומסים מנתב”ג והמפגעים שלצדם. הכול טוב, חוץ מדבר אחד – חיל האוויר מתנגד.

לחיל האוויר תמיד יהיו נימוקים חשובים (בייחוד אלו שאסור לכאורה לספר עליהם). יותר מדי טעויות נעשו בתחום התחבורה האווירית בישראל. הגיע הזמן לעשות אתחול מחדש ולקדם חשיבה שתיקח בחשבון את כל צורכי התעופה של ישראל, האזרחיים והביטחוניים גם יחד. חשיבה, שבמקום שיטת ה”טלאי על גבי טלאי” הנהוגה היום, תציג חזון מפורט להתמודדות של ישראל עם צורכי התחבורה האווירית האזרחית ההולכת ומתרחבת. הכותב הוא ראש עיריית דימונה.