פסיפס ישראלי: אסון המסוקים, מעבר להיותו האסון הכבד ביותר שהיה לצה"ל מעודו, הפך לציון דרך בחברה הישראלית והפך לאירוע משמעותי הרבה יותר מאבלן הכבד של המשפחות.

73 הנופלים באסון המסוקים היו חתך רוחב של החברה הישראלית מבחינה גיאוגרפית – ממשגב עם ועד לאילת, משני צדי הקו הירוק, מקיבוצים, מערים וממושבים. גם מבחינה סוציו־אקונומית ומגזרית. היו שם יהודים, דרוזים ובדואים, נציגים של כל העדות – רוסים, אתיופים, אשכנזים וספרדים - וגם היה חייל בודד שהוריו היו בחו"ל.

נוצר חתך רוחב שיצר פסיפס של החברה הישראלית. הם היו חלקי פסיפס, שבעת שירותם ידעו לשים בצד את כל ההבדלים ולהתחבר ביחד למשימה, שגם אם לא כולם הסכימו לה, הם מילאו את חובתם האזרחית ושירתו בהתנדבות ביחידות קרביות ובלבנון. באותה תקופה רק חלק קטן מהצבא שירת בלבנון. את תמונת הפסיפס השלמה חיברנו אנחנו, המשפחות, אחרי האסון.

אסון המסוקים. צילום: חיים אזולאיאסון המסוקים. צילום: חיים אזולאי


אנחנו המשפחות התחברנו לאחר האסון והקמנו עמותה שהיו לה שתי משימות: האחת - הקמת אתר הנצחה; והשנייה - מפעל הנצחה שמחובר לחיים ומהווה תרומה לחברה. 11 שנים לקח לנו להקים את אתר ההנצחה הסמוך לשאר ישוב, שמהווה כיום את אחד מהמקומות המרגשים והמרשימים ביותר בצפון. עד עצם היום הזה אנחנו, המשפחות, דואגות לתחזוקה ולפיתוח של האתר.

העוגן השני הוא יום העיון שמתקיים מדי שנה בבית הספר "הר וגיא", סמוך למקום האסון. יום העיון עוסק בסוגיות שבין צה"ל לחברה הישראלית, ובכל פעם דרך נושא אחר.

ביום העיון משתתפים כאלף בני אדם, בהם תלמידי כיתות י"א־י"ב, חניכי מכינות, חיילים, בני המשפחות ואורחים. אתמול התמקד יום העיון בנושא מיתוס ואתוס בסיפור של חיינו, על רקע 100 שנים לקרב תל חי. קראנו ליום העיון הזה: "טוב לחיות בעד ארצנו – 100 שנים לתל חי".

בדקנו את הסיפורים המכוננים שסביבם אנו בונים את סיפור חיינו כחברה וכעם, ודיברנו על מיתוס תל חי. בתקופה הזו מלאו 20 שנים ליציאת צה"ל מלבנון, והחברה הישראלית מיהרה לשכוח את השנים האלו. יש הרבה אנשים בתוכנו שנשארו עם נפש פצועה והחברה הישראלית לא זוכרת אותם. אבל אנחנו לא שוכחים, והגיע הזמן שגם החברה הישראלית תכבד את אלה שחלקם השאירו שם את החיים שלהם, וחלקם - חלק מהנשמה שלהם.

הכותבת היא אמו של סמ"ר אבי אופנר ז"ל, ששירת בפלוגת הנדסה קרבית של הנח"ל ונפל באסון המסוקים