1. חדשות לבקרים מואשמים נתניהו והליכוד ביחס עוין ומפלה כלפי הציבור הערבי בישראל. בפועל, תנועת הליכוד פעלה תמיד להיטיב את מצבה של האוכלוסייה הערבית. החל מתנועת חרות של מנחם בגין, שהייתה זו שהניפה את דגל ביטול הממשל הצבאי שהטילה ממשלת השמאל על אזרחי ישראל הערבים, וכלה בממשלת נתניהו שהשקיעה בארבע השנים האחרונות במגזר הערבי יותר ממה שהשקיעו ביחד כל ממשלות השמאל מיום הקמת המדינה. מה שהנחה את בגין ונתניהו היה המוטו של ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו שפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני, כי דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני". 

לפני שנים רבות, בעימות טלוויזיוני שבו השתתפתי עם אחמד טיבי, הוא טבע את הביטוי: "במגזר הערבי הכל מזופת חוץ מהכבישים". היום, כשהודות למיליארדי השקלים שהשקיעה ממשלת הליכוד בתשתיות המגזר הערבי הכבישים כבר מזופתים והיתר הרבה פחות, מנסה טיבי לנכס לעצמו את ההישג. האמת הפוכה. ההשקעה העצומה של ממשלת הימין במגזר הערבי נעשתה כל כולה ביוזמת נתניהו, משה כחלון, אריה דרעי, ישראל כ"ץ שזיפת את הכבישים וחנך מאות תחנות אוטובוס במגזר, וגילה גמליאל, השרה לענייני המגזר הערבי, שניצחה על המלאכה. ההשקעה העצומה הזו נעשתה למרות הרשימה המשותפת העוינת את הממשלה, ודאי שלא בזכותה.

הגיע הזמן לחשוף בפני הציבור הערבי את הנזק שמעוללת לו הרשימה המשותפת שהוא בוחר בה לייצגו, ואת השקרים וססמאות הכזב המסיתות שמוכר לו השמאל. כך, למשל, הרשימה המשותפת דאגה להפגנה נגד רעיון העברת יישובים ערביים למדינה הפלסטינית, אלא שבהפגנה הזו הונפו הרבה דגלים של פלסטין ואפילו לא דגל אחד של מדינת ישראל. דבר שגרם להרבה ישראלים, שרעיון ההעברה לא עלה קודם על דעתם, לחשוב שאולי יש לו הצדקה. 

לעמדת הרשימה המשותפת הצטרף השבוע הבחור הגבוה ותכול העיניים, שמאחוריו מתנוסס תמיד הלוגו של כחול לבן. בסדרת זיגזוגים מסחררים ופליקלקים לאחור הצליח בני גנץ, תוך שבוע אחד, להודיע כי הוא מאמץ את תוכנית טראמפ ככתבה וכלשונה ואפילו אץ רץ להביאה לאישור הכנסת. בטרם יבש הדיו על הודעתו, כבר השתנה הפזמון אצלו בטלפרומפטר כאשר הכריז על הסתייגותו מהסעיף בהצעה המדבר על העברת המשולש למדינה הפלסטינית. 

כמה חבל שההסתייגות הינה כל כולה מעשה הונאה וגניבת דעת בגיבוי התקשורת. גנץ אמר שיתנגד להעברת אזרחים ישראלים בכפייה למדינה אחרת. אממה, תוכנית טראמפ מעולם לא התקרבה אפילו להציע טרנספר בכפייה. התקשורת לא רק שלא לגלגה על גנץ בשל השינויים המהירים על גבי הטלפרומפטר שלו, היא אפילו לא עימתה אותו עם המצאת הסעיף בתוכנית המדבר על העברת ערביי המשולש בכפייה. שתיקת העיתונאים והפרשנים נעשתה כשירות לקמפיין של כחולבן, על מנת שההצהרה תיתפס כהליכה לקראת הציבור הערבי המודאג, במיוחד לאחר שהטלפרומפטר התעלם מכך שלהקמת ממשלה נחוצים לפחות 61 חברי כנסת, ופלט הודעה על כך שהרשימה המשותפת איננה פרטנר לממשלה בראשות גנץ. 

ובעוד גנץ נשלח לחזית הטלפרומפטר, יש מי שמספק לו תמיכה מהאגפים. אבן הושלכה השבוע דרך חלונו של אחד ממגדלי הזכוכית בתל אביב, כאשר אהוד ברק צייץ בטוויטר כי "מקור ההשראה" לפשע השנאה המכוער שבוצע השבוע בגוש חלב "יושב בבלפור ומסית בלי חשבון". הוא שכח כנראה מי ישב בבלפור ונשא באחריות להרג 13 מפגינים ערבים בגלל שימוש בנשק חם במקום באמצעים לפיזור הפגנות.

2. החלטת בג"ץ להכשיר את מועמדותה של היבא יזבק מציפה את הבעייתיות בהליכי מינוי השופטים. ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד שופט בית המשפט העליון ניל הנדל, החליטה לפסול את מועמדותה בגין עידוד מעשי טרור. בניגוד להחלטות פסילה קודמות שהתקבלו ברוב של קואליציה נגד האופוזיציה, התקבלה החלטה זו ברוב חוצה מחנות. 

לשופטי בג"ץ לא הייתה שום טענה נגד תקינות ההליך שבאחריות השופט הנדל. לגופו של עניין, הם העדיפו את שיקול דעתם על זה של נבחרי הציבור מימין ומשמאל. גם בכך אין פסול חוקי. החוק מגדיר את גבולות הגזרה של שיקול הדעת של בג"ץ ביחס להחלטות ועדת הבחירות ומבחין משפטית בין פסילה לאישור על ידי הוועדה. כשהוועדה מאשרת, מרווח התמרון של בג"ץ מצטמצם לבדיקת תקינות ההחלטה וסבירותה. אסור לו להעדיף את שיקול דעתו לגופו של עניין על פני שיקול דעתה של הוועדה.

במקרה שהוועדה פוסלת מועמד או רשימה, מורה החוק לבג"ץ לפעול על פי שיקול דעתו. מבחינה זו, פעל בג"ץ כשורה. זאת להבדיל מעניינם של מרזל ובן ארי, שאותם אישרה ועדת הבחירות ובג"ץ התעלם מההבחנה החוקית ופסק שלא כדין, בהעדיפו את שיקול דעתו שלו על זה של הוועדה. 

החלטת בג"ץ מרימה את המסך מעל הביטוי "שיקול דעת", באופן שכל בר דעת מבין מה החומרים המרכיבים את המושג האמורפי הזה. בעברית לא מכובסת קוראים לזה השקפת עולם פוליטית.

זו הסיבה לכך שכל אזרח מעורה ששמע את התפלגות הצבעת השופטים הצליח לנחש בוודאות של 100% את זהותם של שלושה מתוך ארבעה שופטי המיעוט, מול ששת השופטים שמתוכם באו חמשת שופטי הרוב.  

השורה התחתונה היא שהדיון בחסינות יזבק נתן חיזוק לעמדה שכל עוד בג"ץ פוסק בעניינים של השקפת עולם על פי דעה פוליטית, לא די לבחור שופטים על פי מצוינות שיפוטית. צריך לתת משקל גם לגיוון הפוליטי באופן שישקף את התפלגות הדעות בציבור הישראלי.

היבא יזבק, צילום: הדס פרוש, פלאש 90היבא יזבק, צילום: הדס פרוש, פלאש 90

3. בתוכנית "הכוכב הבא" יש קטע המרתק כל פעם מחדש את הצופים. הציפייה הדרוכה לעליית המסך. יותר משהצופים מקשיבים לשיר ולזמר הם מרותקים למרוץ בין השיר המתקרב לסיומו לבין מחוג התמיכה. מאות אלפים כוססים ציפורניים במתח - ייפתח או לא ייפתח. חלקם בעד. חלקם נגד.

יש מסך אחד שכל עם ישראל מייחל כבר שנים לפתיחתו בערגה שקשה להסביר. יותר מהציפייה להרכבת ממשלה, יותר מהציפייה למדליית זהב אולימפית, יותר מהעפלה נוספת למונדיאל. הציפייה לעליית מפלס הכנרת לנקודה שבה יתרומם המסך של סכר דגניה. זה החלום הנכסף שלו אנו מייחלים בלי הבדל דת, גזע או מין.

מי שהיה זקוק להוכחה שזהו החלום הישראלי האולטימטיבי המאחד שמאל וימין, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים, קיבל אותה ביום שישי שעבר, כאשר שלושת ערוצי החדשות שידרו במקביל כתבת מגזין רוויית מי כנרת. 

עוד סוף שבוע סוער, עוד כמה גשמים מקומיים בצפון וזה יקרה. יש לנו עוד חצי פברואר, כל מרץ ואולי כמה ימי חסד באפריל כדי להגיע לכותרת המיוחלת שאולי תפתח את המהדורות ותבשר לנו: התגשם החלום - היום נפתח סכר דגניה. אולי פעם אחת נזכה להחליף את בלוני הנפץ מעזה, את גנץ מול הטלפרומפטר ואת בהלת הקורונה בתמונות מים רבים הגועשים במורד הירדן לכיוון התחנה הבאה: ים המלח.

tguvot@maariv.co.il