נכון שלא כל אחד ואחת מערביי ישראל, המהווים 22% מהאוכלוסייה, מעריצים את המדינה. עם זאת הם אזרחים מלאים ושווים לכל דבר ועניין. אזרחותם, בדיוק כמו אזרחותי, אינה נמדדת או מותנית בהסכמתם לשיר את ההמנון או בתמיכתם במדיניות הממשלה. זו זכות בסיסית, המעוגנת במשפט הבינלאומי ובמערכת המשפט הישראלית, שעד לאחרונה לא הייתה שנויה במחלוקת כלל ואף זכתה לשבחים ולהערכה במעגלים רבי עוצמה בזירה הבינלאומית.

לאורך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל עלתה מספר פעמים ההצעה להעביר את יישובי המשולש לשטחי הרשות הפלסטינית. אלא שלאחרונה, עת שולב הנושא בתוך "תוכנית המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, היה נראה שהנושא התקבל בציבור הערבי בישראל כמוחשי יותר. 

הגם שאיננו מציאותי או ישים עורר הנושא תחושת עלבון עמוקה בקרב ערביי ישראל, החשים עצמם חלק מהחברה או לכל הפחות כמי שמעוניינים להשתייך אליה. ניתן להשוות את עומק העלבון לתחושות העזות שחשו הנמנים עם העדה הדרוזית לאחר חקיקת חוק הלאום, שבמסגרתו נשכח ערך השוויון בין כל אזרחי המדינה. 

מצד שני, אותה פסקה העוסקת בטרנספר המדובר גרמה במידה לא מבוטלת של אירוניה גם לבחינתם המחודשת של ערביי ישראל את היתרונות ונקודות האור הטמונים בהיותם ישראלים. כשהחלופה היא הרשות הפלסטינית והנהגתה המושחתת, ולנוכח המצב הכלכלי בשטחים ותפיסת הציבור הפלסטיני בגדה המערבית את ערביי ישראל כלא פחות ממשתפי פעולה ובוגדים - ישראל נראית טובה יותר, רכה יותר ואף מכניסת אורחים.

ערביי ישראל, ארכיון. צילום: הדס פרוש, פלאש 90ערביי ישראל, ארכיון. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אף שבעשור האחרון חלה החרפה ניכרת בביטויים גזעניים, משסעים ומפלגים בחברה הישראלית בכלל וכלפי ערביי ישראל בפרט - רובם לא רק מעדיף לחיות בישראל אלא אף משווע להיות חלק מהמיינסטרים הישראלי. לא כולם. אלה שחושבים אחרת קולניים יותר, בוטים יותר ומטבע הדברים מעוררים הרבה יותר תשומת לב בתקשורת דוברת העברית - ומכאן, גם זוכרים לחשיפה גדולה יותר. אלא שהם המיעוט שבתוך המיעוט, אותו המיעוט שמקבל את ביטויו בין היתר בייצוג הערבי בכנסת.

אז מה בעצם קורה כאן ביתר שאת בשנים האחרונות? רבים מבני הנוער הערבים מתכנסים לתוך עצמם. רמת החינוך ובעיקר כישורי השפה העברית שלהם הולכים ופוחתים, ובהתאמה גם הסיכויים שלהם להשתלב כיאות במישור התעסוקתי והחברתי הכלל־ישראלי; כל זאת תוך הגברת השיח המפלג, היוצר מציאות הולכת ומחריפה של "אנחנו" ו"הם". 

למציאות הזאת היתוסף אך לאחרונה סוג של הכשר אמריקאי, בדמות הכמיהה להעביר נתח ניכר מאוכלוסיית הערבים במדינה למציאות שונה ולהופכם לאזרחים במדינה הפלסטינית העתידית. כאמור, אין זה צעד ישים, אך בדומה לחוק הלאום הוא צעד מתריס שיש בו כדי לעודד סגרגציה והדרה.

התחושות בציבור הערבי קשות. הפעם אין מדובר בהתבטאויות מכעיסות ובוטות מטעם נבחרי הציבור הערבים אלא מראשי רשויות מתונים, מאנשי מקצוע ומהנמנים עם הרחוב הערבי במשולש ומחוצה לו. נמאס להם. זה בא לידי ביטוי ברשתות החברתיות בשפה הערבית וזה יבוא לידי ביטוי בקלפי. הפעם הם ייצאו להצביע. להצביע נגד מי שמדיר אותם, נגד מי שעבר את הגבול בראייתם ורמס את כבודם. הנהנים העיקריים מאותה פסקה חסרת ערך מעשי ב"תוכנית המאה" יהיו חברי הכנסת הערבים מהרשימה המשותפת.

על המנהיגות בישראל מוטלת האחריות להמשיך לשמר את המקום הזה כבית הלאומי לעם היהודי, בית שמתקיים בכבוד, בערכיות ובמלחמה מתמדת בשנאת החינם ובגזענות.