המשבר הסיני: תיירים ואנשי עסקים שחזרו בשנים האחרונות מסין יצאו מגדרם ממה שראו שם — הרכבות המהירות, גורדי השחקים הנוצצים בשנגחאי, הטכנולוגיה המתקדמת, האיים שנוצרו יש מאין בים הסיני, ועוד. גם כמה מומחים ופרופסורים במערב לא חסכו הערכות על שעטתה הבלתי נעצרת, כביכול, קדימה: תוכנית ה־Belt and Road היומרנית שתקדם את חזונה של סין למלא תפקיד דומיננטי בעולם, כלכלי וגיאו־פוליטי כאחד, ולדעת אחדים מהם, זו רק שאלה של זמן עד שהתוצר הלאומי הגולמי של סין יהיה כפול מזה של ארצות הברית.

ואז באה הקורונה, וכאילו אמרה "עצור!". בסין נפוצו שמועות שכוחות עליונים שלחו את המחלה כדי להעמיד את מנהיגיה על מקומם, אך גם אם לא נקבל את הפרשנות המטאפיזית הזאת — קשה שלא להגיע למסקנה שהחיזיון המפואר והמלהיב של סין, או לפחות חלק ממנו, היה מופע של תיאטרון הצלליות הסיני הידוע. ברם, הצלילה ההיסטוריוסופית לנבכי התרבות הסינית חשובה היום פחות מההשלכות הפוליטיות, המדיניות והכלכליות של המשבר הנוכחי, שמבחינת חומרתו יש מי שמשווים אותו לאסון צ'רנוביל. במיוחד מדאיגה את שליטי סין ואת מנהיגה העליון, שִי ג'ינפינג, התחושה הרווחת שמשהו לקוי באופן יסודי בתפקודו של המשטר הקומוניסטי — ואולי אף בשיטה עצמה.

קורונה בסין. צילום: רויטרסקורונה בסין. צילום: רויטרס


המפלגה הכל־יכולה, כביכול, התגלתה כמלך עירום בכל מה שנוגע לטיפול במשבר הקורונה שחייב שקיפות וקבלת החלטות בלתי פופולריות — תכונות שהן בניגוד לאופיו של המשטר הקומוניסטי בסין ושל משטרים רודניים בכלל — שמעדיפים, בדרך כלל, שלא לשתף את הציבור במידע בלתי מחמיא. ואף שניסו להסתיר את האמת, הרי שהניסיונות עלו בתוהו כשפשטה כאש בשדה קוצים הידיעה שהרופא בעיר ווהאן שהודיע לשלטונות בעוד מועד על פרוץ המגיפה, נעצר ואולץ לחזור בו מאזהרתו ולהפסיק "להפיץ שמועות" — נפל עצמו חלל למחלה.

רעידת האדמה כתוצאה מכך הגיעה עד לכיסאו הרם של המנהיג ג'ינפינג עצמו ופגעה בדימויו. גם הצנזורה, היעילה בדרך כלל, לא הצליחה לסתום את פרץ התגובות הנזעמות ברחבי המדינה, עד כדי כך שיש מי שסבורים שמעמדה של המפלגה עומד בסכנה. 

היו גם סימנים אחרים שקדמו למשבר הקורונה שהצביעו על האטה בכלכלה ועל החמצת יעדי הצמיחה שהמנהיג בישר עליהם ימים אחדים לפני האסון הבריאותי, מה שפגע גם כן באמון הציבור הסיני במנהיגיו ובשלטון. קשה להתחמק מהשאלה כיצד תבצע ותנהל סין את תוכניותיה הגרנדיוזיות בעולם כשהיא מתקשה לנהל את ענייניה מבית.

בשנים האחרונות רווחה במקומות שונים במערב הדעה שאולי השיטה הפוליטית־כלכלית הנהוגה בסין הקומוניסטית, הנשענת על שלטון מפלגה אחת (למרות שיצרה מעמד של מולטי־מיליארדרים בצד עוני עמוק והצמיחה תופעות שחיתות בממדים חסרי תקדים בכל הרמות השלטוניות), עדיפה ויעילה יותר מהשיטה הליברלית הקפיטליסטית והדמוקרטית השולטת במערב — אך התמונה האמיתית שמתגלה עכשיו אולי תחזיר אותם לקרקע המציאות. ולא רק אותם, גם את האמריקאים, שאחד ממועמדיהם לנשיאות, ברני סנדרס, מתכוון להנהיג באמריקה שיטה כלכלית תאומה לזאת שבסין.

משבר הקורונה אומנם יחלוף, כפי שחלפו מגיפות דומות בעבר, ויש אפילו מי שמתפעלים מהמהירות שבה הקימו בסין בתי חולים כדי לבלום את התפשטותה — כפי שאחרים התפעלו בזמנו מהיעילות של הרכבות באיטליה בתקופת מוסוליני, מבניית האוטוסטרדות בגרמניה הנאצית ומהתיעוש בברית המועצות (במחיר מותם של אלפי בני אדם), אך הגם שסין תמשיך להוות גורם חשוב מאוד במפה העולמית עוד לשנים רבות, כדאי לראות דברים כהווייתם, וכפי שכתב ריצ'רד האס, נשיא המועצה האמריקאית ליחסי חוץ, "מה שבטוח הוא שלמגיפה יש פוטנציאל לשנות את סין באופן יסודי, כולל בתחום הפוליטי".