באקט של מחאה קרע השבוע ח"כ אחמד טיבי מעל דוכן המליאה את דפי “תוכנית המאה” של טראמפ, השליך אותה בתיאטרליות ודרך עליה. זו לא פעם ראשונה. בעבר הוא קרע את חוק המואזין וכך עשה גם בהזדמנות אחרת לתמונתו של מאיר כהנא, לאחר שתלמידו מיכאל בן־ארי, אז חבר כנסת, קרע את הברית החדשה. בכל המקרים המסר היה אחד – מחאה נגד גזענות.

המעשה של טיבי מזכיר, ביותר ממובן אחד, את נאומו של חיים הרצוג, בעת ששימש שגריר ישראל באו”ם, נגד ההחלטה המקוממת שקבעה ב־1973 כי הציונות היא סוג של גזענות. רק כעבור 18 שנים חזרה בה עצרת האו”ם מאותה החלטה אומללה. הציונות אכן אינה גזענות, אבל בשנים האחרונות, וביתר שאת במערכות הבחירות התכופות, חלק מן הקמפיינים הפוליטיים נגועים בגזענות נגד אזרחי ישראל הערבים. האוזן כבר התרגלה לשמוע את הדיבורים בגנות “קולות הערבים”. הליכוד מנסה להלך אימים על הציבור באמירה שאין לגנץ ממשלה בלי תמיכתם. זו סיסמת הבחירות המרכזית של מפלגת השלטון בישראל והיא מתנוססת, אוי לבושה, בראש חוצות. 

אחמד טיבי ואיימן עודה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90אחמד טיבי ואיימן עודה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

את הטון נותן כרגיל בנימין נתניהו. ככל שהוא תוקף את הערבים ומקצין את ניסוחיו הוא מרוויח לכאורה עוד קולות מימין ומסיט את הדיון משלושת כתבי האישום שעליהם יעמוד בקרוב לדין. בד בבד הוא מצליח לדחוק את כחול לבן לפינה ולחלץ ממנה התחייבות שלא תסתמך על תמיכתם של חברי הכנסת הערבים. מבחינה פוליטית, גנץ חושב אולי שבדרך זו הוא ימשוך אליו את הימין הרך אבל בפועל הוא מצמצם את מרחב התמרון שלו להרכיב ממשלה. 

אבל, מעבר לשיקולים הפוליטיים צריך לדבר גם על משמעות ההתחייבות להקים “קואליציה ציונית” ולשאול למה בדיוק הכוונה? בימין ובשמאל מחזרים בלהט אחר המפלגות החרדיות. חברי הכנסת שלהן והציבור שהם מייצגים אינם ציונים בהגדרה. חלקם אפילו אנטי־ציונים. בעבורם המילה “ציויינים”, המתחרזת עם “חילויינים”, היא מילה גסה. תשאלו את ליצמן, גפני ודרעי. כך שהתשובה ברורה: המילה “ציונים” היא פשוט מילת קוד ל”יהודים”. לו פוליטיקאים באמריקה, בצרפת או באנגליה היו אומרים כי לא יישענו על קולות היהודים ולא ירכיבו קואליציה עם יהודים, זה היה נשמע אנטישמי ומגונה. אבל בישראל מסרבים להתבונן במראה.

בנימין נתניהו, נותן את הטון. צילום: פלאש 90בנימין נתניהו, נותן את הטון. צילום: פלאש 90

היחס אל האזרחים הערבים כאל איום ביטחוני או כאל נשאים של נגיף מדבק, חייב להיפסק. הם אזרחים שווי־זכויות, וקולותיהם כשרים למהדרין. נציגיהם ראויים לשבת בכנסת ישראל ובממשלת ישראל. צריך לקבל את המורכבות הלאומית שלהם ולהכיל את זכותם להזדהות עם בני עמם הפלסטיני, גם אם זה לא תמיד נעים. מדוע לא נשמע קולו של רוב הציבור הסולד מגזענות? פשעי השנאה בג’יש וביישובים ערביים אחרים היו צריכים להרעיש את המדינה כולה. זה לא קרה משום שישראלים רבים מדי למדו לקבל בטבעיות תופעות קשות של אפליה ממוסדת. כך, למשל, יושבים כמעט בכל ממשלות ישראל נציגים של מפלגות חרדיות המדירות נשים מטעמים אידאולוגיים. זה מקומם ואנטי־דמוקרטי ובכל זאת, מסיבה לא ברורה, זה לגיטימי. עד היום לא קם ולו חבר כנסת אחד השולל על הסף שותפות עם החרדים על הרקע הזה. זאת, משום שבמדינת ישראל היהדות משמשת כרטיס כניסה לממשלה, ושכפ”ץ המאפשר להדיר נשים וערבים.

בנושא הזה נתניהו מצליח, פעם אחר פעם, לגרור את בני גנץ לעמדת מגננה. כחול לבן בהנהגתו טועה בניסיונותיה לשכנע שהיא ליכוד משודרג. תחת זאת עליה לאמץ את ערכי היסוד של הציונות השואפת לחברת מופת המושתתת על צדק ושוויון חברתי. בימים שנותרו עד הבחירות עליה לאפס את הקמפיין, להשתחרר מהטרמינולוגיה של קיצוני הימין ולגנות בקול ברור את התוכניות הנלוזות לחילופי שטחים ואוכלוסייה על חשבונם של אזרחי ישראל הערבים. שותפות יהודית־ערבית היא הפתרון ולא הבעיה. זה נכון פוליטית וצודק מוסרית.