השבוע טענו באמצעי התקשורת כי החסינות שהוענקה לח"כ חיים כץ הינה זמנית, וכי יהיה עליו לעבור מחדש את תהליך ההצבעה על החסינות בכנסת הבאה. זאת טעות. החסינות שהוענקה לו אינה פרוצדורלית. על פי המצב החוקי השורר כיום, אם בג"ץ לא ימציא מתחת לאדמה עילה לפסול את ההליך שהתקיים בכנסת, לא ניתן יהיה להעמיד את כץ לדין בגין העבירות שיוחסו לו. ובצדק.

על פי דברי ההבל שהפריח בני גנץ, שלפיהם יפעל להעברת ההחלטה על חסינות לגוף חיצוני על מנת שהכנסת לא תהפוך לעיר מקלט לעבריינים, אני מבין שקיים חוסר בהירות בסיסי לגבי משמעותה וחשיבותה של החסינות. הדברים זקוקים להסבר מחודש.
חסינות אינה המצאה ישראלית. במרבית הפרלמנטים בעולם קיימים חוקים המגינים על פעולות חבר הפרלמנט במסגרת תפקידו.

החסינות הזו היא מוחלטת ועומדת לחבר הפרלמנט גם לאחר מילוי תפקידו. זוהי חסינות שאינה ניתנת להסרה ושמה בישראל "חסינות מהותית". מטרתה לאפשר לחבר הפרלמנט חופש פעולה וביטוי רחבים, לא כדי להגן על חבר הפרלמנט אלא כדי להגן על הפרלמנט עצמו ולשרת את הציבור. 

היעדר המורא של חבר הפרלמנט מתביעות דיבה או אחרות בעת כהונתו או לאחריה, בבואו לתקוף עוולות שלטוניות, הוא נכס של הציבור לא של חבר הפרלמנט. אצלנו מוגדרת החסינות המהותית המוחלטת בסעיף 1 לחוק החסינות. 

ברוב הפרלמנטים יש סוג נוסף של חסינות, המגן על חבר הפרלמנט מהעמדה לדין על פעולות שאינן קשורות למילוי תפקידו. זו החסינות הדיונית, שרק דוחה את בירור האישום בבית המשפט עד לסיום כהונת חבר הפרלמנט. כאן המטרה היא להגן על חבר הפרלמנט מהתנכלויות והטרדות מזרועותיה הארוכות של הממשלה ובייחוד מרשויות אכיפת החוק. 

אז בגין מה ספג ח"כ כץ כתב אישום? הכל החל ברפורמה בשוק ההון שנועדה להגן על חסכונותיו של האזרח הקטן. הרפורמה זכתה לתמיכה רחבה בכנסת וקודמה על ידי כץ כיו"ר ועדת העבודה והרווחה. העילה לאישום הייתה שכץ לא גילה לוועדה את הקשר החברי בינו לבין היועץ המקצועי, שהציג לוועדה את הרפורמה וסייע לו בקידומה.

לטענת כץ, הוא הסתמך על חוות דעת משפטית של משפטני הכנסת, ובנוסף, חלק מחברי הוועדה היו מודעים ממילא לקשר בינו לבין היועץ. גם לו ידעו חברי הכנסת על הקשר החברי בין כץ ליועץ המקצועי, התוצאה כנראה לא הייתה משתנה והרפורמה, המשרתת את הרבים ובתוכם גם את כץ עצמו, הייתה עוברת באותה הסכמה כללית.

לא צריך להיות משפטן גדול כדי להבין שמדובר בחקיקה שהיא ליבת הפעילות הפרלמנטרית, המעניקה חסינות מהותית. כל מה שדרוש לכך הוא שכל ישר ויכולת בסיסית להבנת הנקרא.

הסעיף שאותו אימצה ועדת הכנסת כעילת החסינות המרכזית אומר: "העבירה שבה הוא מואשם נעברה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת וחלות הוראות סעיף 1". סעיף 1 לחוק החסינות הוא כאמור הסעיף המקנה חסינות מהותית לחבר הכנסת בנוגע לפעולות במסגרת תפקידו כח"כ.

כלומר, הכנסת בהעניקה חסינות לחיים כץ על פי הסעיף הזה, קבעה באופן חד־משמעי, בלי אבל ובלי חבל, כי יש לו חסינות מהותית. כל פרשנות הקובעת כי מדובר בחסינות דיונית בלבד, הינה שגויה, מרושעת ואבסורדית. שהרי אם הכנסת העניקה חסינות דיונית בשל קיומה של חסינות מהותית, הרי שהחסינות המהותית קיימת. 

חברה רודפת 

אברהם נניקשווילי, צילום: אבשלום ששוניאברהם נניקשווילי, צילום: אבשלום ששוני

איני מכיר ומעולם לא פגשתי את אברהם נניקשווילי, שהורשע ונאסר בגין סיוע כספי שנתן לבנימין (פואד) בן אליעזר לצורך רכישת דירה. אבל מקריאת הדיווח על פסק הדין, יש לי תחושה שנעשה לאיש עוול. הבעייתיות שמפריעה לי עולה כל כולה מפסק הדין עצמו. בקליפת אגוז, נקבע שם כי המניע המרכזי לסיוע היה החברות, אבל היות שפואד סייע לחברו באי אילו עניינים, הייתה לכך השפעה מסוימת, גם אם לא מרכזית, על מידת נדיבותו של נניקשווילי. לכן הוא הורשע, אבל זכה להקלה בעונש. 

האם בית המשפט שאל את עצמו אם נניקשווילי היה מסייע לפואד אלמלא העזרה שהושיט פואד לנניקשווילי? לדעתי, בנסיבות כאלה שופט בעל עבר סנגוריאלי היה מזכה אותו, לפחות מחמת הספק.

יש תחושה שמשהו לא טוב עובר על החברה הישראלית. היא הפכה לחברה רודפת. זה לא רק נתניהו שמשרת את המדינה יומם ולילה, בעוד חצי עם במקום לשאת אותו על כפיים מייחל לרגע שבו יישב על ספסל הנאשמים. זה גם מעצרים בתנאים לא אנושיים של אזרחים נורמטיביים. זה גם הקלות שבה מתקבלת בבתי המשפט עמדת התביעה והמשטרה בבקשות להארכות מעצר, בעילות למעצר ובבקשת רשות להאזנות סתר, שלא קשורות למלחמה בפשע המאורגן ובמשפחות הפשע. 

זו גם האדישות להמשך מאסרו של רומן זדורוב, שתקופה ארוכה מרחף צל כבד על הרשעתו. העובדה ששופטים כה רבים אישרו אותה, הופכת אט־אט מהצדקה להמשך מאסרו לבעיה האומרת דרשני. 

למעט עשבים שוטים כמו רות דוד ושיטות עבודה פסולות, כפי שנהגו בין הפרקליטות לבין ד"ר יהודה היס מהמכון לרפואה משפטית - דווקא עם מערכת התביעה יש לי פחות בעיה. תפקידה להגן על החברה, להרתיע ולהרשיע. נכון, היא צריכה לעשות זאת ביושר, בהגינות, תוך חתירה לאמת, אך בנחישות ובאיתנות. ודאי אין לתקוף אותה על מילוי תפקידה ועל נטייה קטגוריאלית. גם ההתקפה על מי שממונה עליה וחייב לתת למערכת גיבוי - פסולה לחלוטין וראויה לכל גנאי.

אם נתעלם לרגע מהבעיות במערכות האכיפה, הפרקליטות והמשטרה, ונתמקד במערכת המשפט, לא נוכל להתעלם מהעובדה שרוב רובה מורכבת מבוגרי קטגוריה. הציפייה שאנשים ששנים רבות עסקו בהרשעת עבריינים יפתחו לפתע גישה מאוזנת בהרבה, אינה ריאלית. 

לשיפוט בוחרים את הטובים והמצטיינים בפרקליטות. הבעיה היא שכדי להצטיין אתה צריך להזדהות עם התפקיד, להפנים אותו, לחפש בכל סיטואציה את הצד השלילי, בכל כוס את המחצית הריקה. שנים של הגנה על החברה מהפוזיציה של תובע הופכות את ההסתכלות הביקורתית על בני אדם ואת ראיית השלילי לטבע שני. היהפוך עוף דורס את טפריו ונמר את חברבורותיו? האם ניתן לצפות מאלו שעסקו שנים ארוכות בציד להצטרף עם ברק בעיניים לשורות החברה להגנת הטבע? 

זו הסיבה לכך שכל כך הרבה משפטים מסתיימים בהרשעה. ייתכן שאין מנוס מלשקול מעבר להכרעת דין על ידי מושבעים. בינתיים צריך למנות לשיפוט יותר סנגורים ופחות קטגורים. כשמדובר בבתי המשפט המחוזי והשלום, להבדיל מהעליון, האיזון בין יוצאי המגזר הפרטי והסנגוריה הציבורית לבין תובעים יוצאי הפרקליטות חשוב אפילו יותר מהאיזון הפוליטי.

tguvot@maariv.co.il