נאצר וסאדאת, שהובילו את מצרים מאז מהפכת הקצינים של 1952, קידמו אותה למעמד של מדינה מובילה וראשונה במעלה בזירה הערבית, האסלמית והבינלאומית. מצרים הייתה אז אחת היוזמות והמנהיגות של גוש המדינות הבלתי מזדהות - "העולם השלישי", יחד עם הודו, יוגוסלביה וקובה.
זוהי מצרים שקיבל מובארק לידיו. ותוך שנים ספורות הוא הוכיח כי קורץ מחומר שונה לחלוטין: מנהיג פסיבי, שמרן, מתרחק מיוזמות, מחידושים ומהרפתקאות - מדיניות וצבאיות. מאפייניו המנהיגותיים הללו הובילו עד מהרה את מצרים לאבד את מקומה הדומיננטי באזור ובזירה הבינלאומית. מצרים של מובארק נדחקה לשולי העשייה וההשפעה המדיניים, והיא הפכה, עד סוף ימיו בשלטון, למדינה נכשלת ולא נחשבת! את החלל שנוצר מילאו עד מהרה מדינות אחרות באזור ובראשן איראן וטורקיה. גם השלום עם ישראל נשמר כל שנותיו של מובארק בטמפרטורה נמוכה מאוד. הוא אומנם לא התכוון לפגוע ביחסים הדיפלומטיים עם ישראל, למרות לחצים ציבוריים וערביים שהופעלו עליו מדי פעם, אבל הוא גם לא עשה דבר כדי לחמם את היחסים ולהכניס יותר תוכן ומשמעות ליחסים הפורמליים.
בסופו של דבר סיים מובארק את שנות שלטונו הארוכות באופן מביש למדי, כשהצבא אילץ אותו להתפטר והרחוב, ברובו, לא הסתיר את איבתו כלפיו וכלפי משפחתו. רק לאחר מכן, בעקבות הניסיון הקשה של העם המצרי עם שלטון האחים המוסלמים, התחילה התפכחות איטית, מעין רהביליטציה כלפי מובארק ותקופת נשיאותו.
הכותב כיהן כשגריר ישראל במצרים
התרעות פיקוד העורף