מתקפת ההבטחות והספינים של בנימין נתניהו שוברת שיאים חדשים ונראית כמו מכירת חיסול של ענקית המכירות “עלי אקספרס” – הכל, מהר ובזול. הרשימה כוללת בניית 3,500 יחידות דיור בשטח E1 שליד מעלה אדומים (תוכנית שהקהילה הבינלאומית מתנגדת לה), בנייה בגבעת המטוס (תוכנית שנתניהו עיכב במשך שנים), מימוש תוכנית טראמפ (הכוללת מדינה פלסטינית) וסיפוח שטחים. עוד הוא מבקש להשלים את הישגיו בזירה הבינלאומית, לבודד את איראן, להרחיב את הקשרים עם מדינות ערביות ולבטל את חוק קמיניץ שנועד להחמיר את האכיפה נגד בנייה לא חוקית, בעיקר ביישובים הערביים (שאושר ביוזמת ממשלתו).
זו רשימה של התחייבויות מכל הבא ליד: מחיקת רישום פלילי לצרכני קנאביס, הורדת יוקר המחיה, העלאת כמה עשרות מיהודי אתיופיה תוך קריצה לבוחרים בני העדה (מי מנע מבעדו להעלות את כולם?) מיטוט חמאס ותוכנית סודית שתפתור אחת ולתמיד את המתקפות מעזה (תושבי העוטף כבר לא מאמינים).
וואו. איזה פרץ של אנרגיה. איפה הוא היה בעשר השנים האחרונות? מדוע לא מימש את כל הטוב הזה עד כה? עכשיו, בדרך לקלפי, נתניהו מפזר הבטחות כדי לקנות את לבם של הבוחרים, אבל לא מבטיח לקיים, כמאמרו של לוי אשכול. דווקא משום כך חשוב להזכיר שכנגד הבטחותיו עומדים מעשיו ומחדליו. הוא שגרר את ישראל לשלוש מערכות בחירות בזו אחר זו (בעלות מצטברת של כמיליארד שקלים). הוא שנותן את הטון לריסוק מערכות שלטון החוק ולהחלשת שומרי הסף.
משני צדי הקשת הפוליטית מתייחסים אליו בחשדנות. ראשי המתנחלים שחוו את חלום הסיפוח ושברו ונציגי החברה הערבית שמסע החנופה שהוא עורך ביישוביהם כדי לקושש קולות הוא בבחינת לעג לרש. ועוד לא דיברנו על המדיניות הביטחונית הכושלת בעזה, בחסות הכסף הקטארי, על מינויו של נפתלי בנט לשר ביטחון מטעמים פוליטיים בלבד, על הפגיעה ביחסי החוץ עם ירדן, על העובדה שאין תקציב, על הקופה הריקה של הרשויות המקומיות ועל מערכת הבריאות הקורסת.
הסקרים האחרונים, המצביעים על התחזקות הליכוד על חשבון כחול לבן, מעידים כי אזרחי ישראל לא מבינים עד כמה הסיטואציה הזויה. מדובר בחשוד בפלילים שבאופן מטפורי "יורה לכל עבר" בניסיון נואש להיחלץ מאימת הדין וגורר אחריו, במורד, מדינה שלמה. צריך לזכור ולהזכיר כי שבועיים אחרי הבחירות הוא צפוי להתייצב בבית המשפט המחוזי בירושלים ולהתמודד עם כתב אישום הפורש תמונה קשה של חשדות לכאורה לשוחד, מרמה והפרת אמונים, ושבפרקליטות ממתינה פרשת תיק המניות שעוד לא נחקרה. אם עתידה של מדינת ישראל ואזרחיה היו יקרים ללבו, היה עליו להניח את המפתחות ולא להיאחז בקרנות המזבח.
נתניהו לחוץ. הוא מזהה בצדק שיש לא מעט קווים משותפים לליכוד ולכחול לבן. ברור לו שממשלה בראשות גנץ לא תחזיר שטחים, לא תנהל כלכלה סוציאליסטית, לא תצא להרפתקה באיראן ותקדם את תוכנית טראמפ ככל שהאמריקאים יאפשרו. הוא גם יודע שבנקודה הזאת נגמר הדמיון ותהום ערכית נפערת בינו לבין גנץ – בין מי שהאינטרס האישי תמיד לנגד עיניו, לבין מי שתאוות השלטון עדיין לא שיבשה את המצפן הפוליטי שלו.
כדי להמעיט ביתרונו של גנץ הוא מכנה אותו בלעג "חיקוי עלוב ודהוי". עם זאת, במקרה שלו, ייתכן שעדיף לוותר על המקור לטובת "חיקוי" מעלי אקספרס, נקי מכתמים של שחיתות וחוסר יושרה. ארבעה ימים לפני הבחירות, כשכל תמרורי האזהרה מהבהבים, זו קריאה של הרגע האחרון למען ישראל דמוקרטית יותר, ממלכתית יותר ובעיקר שפויה יותר.