בשבועות האחרונים וירוס הקורונה לא עוזב את השיח הציבורי, את הכותרות הראשיות ואת מהדורות החדשות. מדי יום אנו שומעים על מדינות נוספות שנכנסו לרשימת ״אזהרות המסע״, משלחות תלמידים לפולין הוקפאו, "אסייתים" המתגוררים בישראל סובלים מבידוד ומניכור, כמו גם ישראלים שחזרו לאחרונה מתאילנד, מיפן או מקוריאה הדרומית, ולאחרונה גם מאיטליה. 

צעד אחד הבולט בהיעדרו מרשימת הצעדים שאותם נוקטת מדינת ישראל הוא מסרי הרגעה לציבור. פרסום נתונים שיכולים להפחית חששות, להוריד רמת את הפאניקה, למתן ולו במעט את החרדה שבה שרוי הציבור. על פי הנתונים, שיעורי התמותה של אנשים בגילי 0־49 נמוכים מ־0.019%; רוב האנשים שיידבקו מהווירוס יחוו רק סימפטומים קלים; הווירוס כמעט לא פוגע בתינוקות וילדים; כמו כן, על פי ההערכות הווירוס כנראה לא ישרוד בתנאי חום וצפוי לדעוך באביב.

למרות זאת, אנו לא רואים את משרד הבריאות או את הממשלה מנסים להרגיע את הציבור. להפך. המסרים המרגיעים הם "אנחנו עובדים על סימולציות ותרחישי קיצון" - ממש כמו למלחמה - "בבוא העת נדע להתמודד". מסר מרגיע לכל הדעות. 
נשאלת השאלה אם יכול להיות שנוח לגורמים מסוימים להעצים את החרדה בציבור כדי להשפיע על תוצאות הבחירות? האם מישהו בממשלה באמת חושב שהצעדים מרחיקי הלכת שאותם נקטה ישראל בהשוואה לשאר מדינות העולם יכולים למנוע את התפשטות הנגיף בישראל, או שחלקם נעשו כדי לזרוע פאניקה וחרדה בציבור?

כיצד מוחנו מתמודד עם איומים? ישנם שני מנגנונים במוחנו, רציונלי ורגשי. המוח בנוי בצורה כזו שאירועים רגשיים משפיעים עליו הרבה יותר מפיסות מידע אובייקטיביות. אנשי שיווק יודעים זאת היטב: התודעה שלנו לא ניזונה מעובדות אלא מתחושות. לרגשות, בעיקר השליליים, ישנה פונקציה אבולוציונית שמטרתה להכין את המערכת למצב סכנה, ולכן הרגישות לאזהרות ולאיומים כל כך גבוהה. במצבים אלו אנשים מפסיקים לחשוב באופן רציונלי ונוהגים כמו עדר שלא מסוגל לחשוב בעצמו.

כיצד אירוע מסוג זה עשוי להשפיע על הבחירות? התנהלותה של ישראל בשבועות האחרונים משדרת פאניקה מוחלטת, ללא שום מסרי הרגעה. המבוגר האחראי, אם יש כזה, צריך היה להביא בחשבון שלכל צעד שהוא עושה יש השלכות, ושלעתים עדיף לנהוג במתינות עד שיצטבר יותר מידע, במקום לנקוט צעדים שיעילותם כלל לא ברורה, במחיר של זריעת פאניקה והיסטריה בציבור. 

קחו לדוגמה את אירוע התיירים הקוריאנים שהמדינה ביקשה להכניס לבית החייל בשכונת גילה בירושלים. התושבים בגילה יצאו להפגין ואמרו שהם לא מוכנים שהתיירים ייכנסו לשכונה. במצב זה לממשלה היו שתי אפשרויות: להסביר שצעד זה לא מהווה סיכון לתושבי המקום, שמדינת ישראל לא הייתה נוקטת צעד כזה אילו היה חשש לפגיעה ולו הקטנה ביותר בתושבים, ושאנשי המקצוע המיומנים ערוכים להעברת התיירים באופן בטוח לבית החייל. האפשרות השנייה הייתה להיכנע להפגנות ובכך למעשה לומר - חששותיכם מוצדקים, זו הייתה החלטה לא מקצועית, אתם בפאניקה ובצדק. זה אכן מה שקרה בפועל. הממשלה בחרה באפשרות השנייה.

במצבי עמימות מסוג זה, הרגישות לאיומים גוברת, ולכן ישנו שיבוש של תהליכי עיבוד מידע וקבלת החלטות. מצבים אלו מובילים אותנו להעדיף את האפשרות בעלת הסיכון הנמוך ביותר, האפשרות הבטוחה ביותר. מבחינת מוחנו, בטוח שווה מוכר. כל אפשרות שאינה מוכרת, כמו הנהגה חדשה, נתפסת כהעצמת האיום והעצמה של התחושות השליליות.

מה קורה למוחנו במצבי חרדה? כשמתבוננים על תפקוד הקורטקס הפרה־פרונטלי, אותו אזור במוח שאמור לקבל החלטות לוגיות, לתכנן לטווח ארוך, לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים - רואים שבעת הצפה של תחושות שליליות התפקוד הלוגי משתבש. הסבירות שהוא נותן לתרחישי קיצון גדלה, ושיקולים רגשיים מקבלים עדיפות על פני שיקולים רציונליים. היכולת להתבונן על האפשרויות בצורה אובייקטיבית משתבשת, וישנה נטייה להימנע מאירועים הנתפסים כבעלי סיכון או לא מוכרים.

כשנתנו חומר מעורר חרדה לחולדות, הן לא הצליחו להתעלם מהסחות דעת כדי להגיע לתגמול אטרקטיבי בהשוואה לקבוצת חולדות שלא קיבלו את החומר. החרדה גורמת לשיבוש תהליכי חשיבה רציונליים ומשתקת קשרים מוחיים מסוימים, ובכך מקשה על המוח לסנן מידע לא רלוונטי ולקבל החלטות מושכלות.

תחושות חרדה מובילות לרגישות מוגברת לאירועים שליליים ולאיומים פוטנציאליים. במצבי חרדה נבדקים נוטים לתפוס פנים נייטרליות כפנים מאיימות, וכל אירוע עמום ושולי נתפס כאיום משמעותי. לכך יש השפעה מכרעת על ההחלטות שנקבל, מכיוון שהמוטיבציה המרכזית בזמן חרדה היא להימנע ממצבים של חוסר ודאות והעדפה של בטוח ומוכר על פני אלטרנטיביות הנתפסות כלא מוכרות או כבעלות סיכון.

בעצם ההבניה של איומים קיומיים נוצר מצב שבו תחושת הפגיעות עולה, ובתגובה מתחזקת הזהות הלאומית וגוברת השנאה כלפי קבוצות החוץ. במצבים אלו, אנשים משני צדי הקשת הפוליטית מחפשים אחר גורם סמכותי המקנה תחושת ביטחון.
בעת קבלת החלטה, באופן לא מודע, אנו שואלים עצמנו מי יכול להשרות עלינו תחושת ביטחון. לא משנה כמה התפתחנו, מוחנו עדיין רווי מזכרות פסיכולוגיות מהמסע האבולוציוני שעברנו במשך מיליוני שנים, וניתן לשבש בקלות את תהליכי עיבוד המידע שלנו באמצעות נפנוף באיומים הנכונים.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
tguvot@maariv.co.il