מקום לדאגה: בחישוב פשוט, אחוז אחד מאוכלוסיית מדינת ישראל הוא 80 אלף איש. בחישוב זהיר ומיטיב, “רק” 80 אלף איש עלולים למות מהנגיף קורונה במקרה של מגיפה כלל עולמית – פי ארבעה מסך חללי מערכות ישראל (23,741 לפי המניין הרשמי ביום הזיכרון 2019).

אבל אילנה דיין אמרה באחרונה בגלי צה”ל כי באשר לקורונה “אולי אפשר לעבור לנוח”. בכל מאודה היא ניסתה להוציא מילות הרגעה מהמרואיינים שלה, שסירבו לשתף פעולה ודיברו שוב ושוב על אפשרות ריאלית להתפרצותה של פנדמיה עולמית. דיין אינה לבד. בימים אלה בכל ערוץ מדיה יש כתב או כתבת שנוטלים על עצמם את תפקיד “המרגיע הלאומי”.

אילנה דיין (צילום: אלדד רפאלי, יח''צ)אילנה דיין (צילום: אלדד רפאלי, יח''צ)


תחום התמחותי אינו רפואה או ביולוגיה אלא מלחמות ישראל והתקשורת סביבן. על כן אני יכולה להסתמך על הסכנה הקיומית האחרונה שאני מכירה היטב: מלחמת יום הכיפורים. בימים הראשונים למלחמה צבאו רבים מהאזרחים על מדפי המזון בסופרמרקטים ורוקנו אותם. בסופרמרקט ברחוב סוקולוב בחולון נשברו חלונות הזכוכית הגדולים כתוצאה מלחץ הקונים. התקשורת ניסתה לבלום: היא הגחיכה את האזרחים החרדים. היא ניהלה מלחמת חורמה ב”נשים ההיסטריות” שדאגו למשפחותיהן וגילו “’חוסר פטריוטיות”.

בדיעבד אנחנו יודעים כי “היסטריית המזון”, כפי שכינו זאת העיתונים, לא הייתה משוללת יסוד. גם בהתחשב במאגרי המזון לשעת חירום (מל”ח) במחסני הרשויות המקומיות, התנהגות האזרחים לא נבעה מחוסר היגיון. היום אנחנו יודעים כי בימים הראשונים למלחמה היינו כפסע מכיבוש מדינת ישראל בידי צבאות מצרים וסוריה. זה נתון שאיננו אוהבים להיזכר בו. אלמלא תורת הלחימה הרוסית שעצרה את הסורים בתום יום הלחימה הראשון, היו הטנקים שועטים קדימה. אלמלא החליט סאדאת, מתוך תבונה מדינית, לייצב את כוחותיו במרחק 12 קילומטרים בלבד מתעלת סואץ, גם לטנקים שלו לא הייתה סיבה לעצור.

נגיף הקורונה: ישראלים עוטים מסכות בנתב''ג (צילום: אבשלום ששוני)נגיף הקורונה: ישראלים עוטים מסכות בנתב''ג (צילום: אבשלום ששוני)


התמונות שמגיעות בימים אלה מצפון איטליה ומאנגליה מלמדות על מה שעלול לקרות אצלנו במקרה שהקורונה תגיע לישראל במספרים גדולים: רחובות ריקים, אנשים במסיכות ומדפים ריקים במרכולים. אבל התקשורת בשלה, היא מעודדת פאניקה מפני פאניקה. היא מבלבלת, בהתאם לצרכיה, בין תקווה ואופטימיות לבין התנהלות רציונלית.

התנהלות רציונלית בימים האלה כוללת היערכות של מכלול הרשויות והמוסדות הלא רפואיים וגם של אלה שאינם קשורים בתחבורה ובתעבורה בינלאומית. המוסדות האקדמיים למשל. האם יצאה קריאה למרצים להתכונן כעת, בחופשת סמסטר, לאפשרות שבשבועות הקרובים יהיה צורך בלמידה מהבית? חשיבה הגיונית מתויגת לעתים כפחדנות משום שאינה נוחה למערכת: הקברניטים, התקשורת, נותני הטעם וקובעי הדעה. כעת עסוקה המערכת בבחירות שיתקיימו מחר. אפשר היה לחשוב שמיד לאחריהם נתפנה כולנו מענייני פוליטיקה, אבל לא כן הדבר. מיד לאחר הבחירות ספירה אחת לאחור תוחלף באחרת עד להקמת ממשלה או עד לסבב בחירות מספר ארבע.

התרבות הישראלית מעודדת לעתים גבורה מטופשת. “הגיבורים הגדולים” יצאו בעת מטחי הסקאדים ב־1990 לצפות מגגות תל אביב. הם סירבו לחבוש מסיכות, שאומנם בדיעבד התגלו כבלתי יעילות. לפעמים הגבורה המטופשת מצליחה, אבל לא תמיד.
יהיה נחמד לקרוא בדיעבד את מאמר הדעה הזה ולעטוף בו דגים. הקורונה תירגע ובכל מדינת ישראל איש לא ישלם בחייו. עד אז יש צורך דחוף להתארגן לא רק ברמת סיסמאות, כגון “מי שאינו חייב לנסוע לחו”ל שלא ייסע”. יש צורך בשיתוף האזרחים ומכלול מוסדות המדינה בחשיבה מעשית באשר להתנהגות בימים הבאים.

הכותבת היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה