עם סיום מערכת הבחירות שהבליטה שוב את ההכרה שאנחנו חלוקים מחנות מחנות כמחלה כרונית, כדאי שנתעשת ונקבל את העמדה האומרת שיש זכות קיום לכולנו גם אם אנו שונים זה מזה.
הגענו לארץ הזאת חומרים חומרים, לא מעובדים, היוליים, שחוחים, מוכים ונדרסים, בשוני כמעט גמור, אבל עם רצון משותף להתחבר ביפה, בחי, בביטוי העצמי, בזקיפות קומה הרחק מעליבות שאפיינה דורות על דורות. והנה כאן אנו נחשפים לא פעם לפערים העמוקים, אבל בשל ההכרח למצוא חיים, לחדש חיים, למצוא שמחה הבאה מגאוות קיום וביטחון, אנחנו חייבים לחפש זה את זה ולמצוא דרכים להפוך את השוני המסוקס למשהו מעוגל, הרמוני וקונסטרוקטיבי.
מה שקרה לנו הוא ההפך מקבלת האחר. אנחנו מתייהרים מהר מאוד להגיד לעצמנו הנה הכל פתור, כוחנו ועוצם ידינו יעמדו לנו גם אם נכה זה בזה, אם נשפיל זה את זה, אם נרמוס זה את זה.
אנחנו מאבדים את הזיכרון הקולקטיבי הלאומי ההיסטורי כאילו אנחנו נטועים כאן כבר מאות בשנים ועתידנו מובטח, ולא היא. לא אחת רבים בקרבנו מאמצים נוהל דיבור של התנשאות, בוטות ואפילו התנכלות לאחר, לשונה ולחלש. הסכנה לפירוק ולאובדן יכולה לבוא דווקא מתחושה של שיכרון כוח והכרה מוטעית של אני ואפסי עוד והצדק תמיד איתי.
כמי שעבד שנים רבות בערי פיתוח כעובד סוציאלי ופסיכולוג, למדתי שאבן היסוד של היחס לאחר צריכה לבוא לא רק מתחושה שייקוב הדין את ההר אלא גם מעמדה של חמלה. לא יכולתי להסכים למצב שבו אישה זקנה מפונה בכוח מביתה רק מפני שלא יכלה לעמוד בתשלום המשכנתה או כאשר משפחה נזקקת נענשת בניתוק החשמל בביתה כי לא עמדה בתשלומים.
להערכתי, החברה שלנו מעדה בדרך והתרחקה משיקולי דעת אנושיים הרואים את האדם במרכז. נראה שהמשפטנות הפכה לקנה מידה יחיד ולערך עליון שלעתים מחטיא את כוונת החיים עצמם. האם כדי להתפייס עלינו להיזכר בתקופות הרעות של חיי העם רוויי המכאוב? הנה, עלינו לקרוא אך מעט בספרי ההיסטוריה על בית ראשון, בית שני, העיר ירושלים רוויית דם, מוכה, עוברת מיד ליד כשאנחנו היהודים משמשים בה אורחים מושפלים עד עפר.
למרות כל המעקשים וכל האנטגוניזמים, גם בתוך השבר החברתי שבו אנו נתונים יש לזכור את ההישגים שלא ייאמנו בתרבות, ביצירה, במדע, בשירה, בתחיית השפה העברית, באמנות, בטכנולוגיה ובכלכלה. לעתים קרובות נראה שאין השקה בין היופי הרב במפעלים האזרחיים המדהימים לבין ההתנהלות הבינאישית המייאשת כל כך.