מובן שבדרך כלל קשה לחוקק חוקים אם הממשלה מתנגדת, שכן לממשלה יש בדרך כלל גם רוב בכנסת, אולם לא זה המקרה. אנו נמצאים בתקופה של ממשלת מעבר שמכהנת מכוח עקרון הרציפות ואינה נהנית מאמון הכנסת.
הבעיות בחוק כזה אינן אפוא במישור הפורמלי - כאמור ניתן לקבל חוק כזה (למעשה תיקון לחוק יסוד "הממשלה") - אלא במישור הנורמטיבי. במילים אחרות: האם שינוי של חוק יסוד הוא ראוי, בהינתן שמדובר בחקיקה פרסונלית שהיא בעייתית משום שחקיקה אמורה להיות כללית ומכוונת לציבור או לחלק בלתי מסוים ממנו. יש מקומות, למשל בחוקת ארה"ב, האוסרים חקיקה פרסונלית בשל ניצול לרעה של הליך החקיקה.
בישראל אין איסור על חקיקה פרסונלית ובעבר נעשה בה שימוש. למשל, בחוק המונע מתן המלצה לקציבת מאסר וחנינה לאדם שרצח את ראש הממשלה ממניע פוליטי. החוק אומנם מנוסח בלשון כללית, אך ברור שהוא מכוון נגד מתן חנינה ליגאל עמיר.
גם כאן, החוק יהיה מנוסח בלשון כללית - אבל ברור שהוא יכוון לנתניהו. תיתכן גם טענה שהחוק הוא רטרואקטיבי משום שהוא חל על אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפני שנחקק. זו טענה חלשה, משום שהחוק ממילא יחול רק לגבי בחירות עתידיות.
אבל מכל מקום, בישראל חקיקה רטרואקטיבית לא נפסלת אך בשל כך שהיא כזו, שכן נדרש גם להראות פגיעה בזכויות יסוד. ייתכן שנתניהו יטען שמדובר בפגיעה בזכות לבחור ולהיבחר המעוגנת בחוק יסוד "הכנסת", אולם זו טענה חלשה שכן החקיקה החדשה לא תאסור על היבחרות לכנסת, אלא רק על הרכבת ממשלה.
עילה אחת לפסילה של חוק יסוד היא אם יש פגיעה קשה בעקרונות יסוד ליבתיים של המשטר הדמוקרטי. במקרה כאן, בעוד שניתן לטעון שחקיקה כזו אינה ראויה (וגם זו טענה מוקשה), קשה הרבה יותר לטעון שהיא מקיימת את המבחן שקבע בג"ץ לפסילה אפשרית של חוק יסוד, מבחן שכאמור טרם יושם בפסיקה.
התרעות פיקוד העורף