אחרי הבחירות, בזמן נאומו של ראש הממשלה בפני קהל אוהדיו, נשמעו הקריאות הקצובות "מנדלבליט, הביתה". כשנשאל אם כוונתו לפטר את היועץ המשפטי לממשלה, בנימין נתניהו ענה בשלילה, אם כי היו לו הערות בגנותו של אביחי מנדלבליט. אלא שגם אם זו כוונתו של נתניהו, מנדלבליט לא צריך להיות מודאג. ראשית, משום שכלל לא ברור אם ראש הממשלה ימשיך בתפקידו. בנוסף, במרוצת השנים אף ניסיון לפטר את היועץ המשפטי לממשלה - והיו רבים כאלה - לא צלח, בעיקר בשל החשש מתגובת הציבור. 

היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל הסמכות החזקה ביותר בממסד הישראלי. כהונה זו מהווה קרש קפיצה לנושאיה למשרות בכירות, למשל לתפקיד שר המשפטים או בבית המשפט העליון.

לפני הקמת המדינה הקים דוד בן־גוריון ועדת מצב, שנועדה לטפל בהכנות להקמת ממשל ישראלי תקין. על ההכנות במערכת המשפטית לקראת המדינה שבדרך הופקד המשפטן חיים כהן. בתוכנית המקורית של משרד המשפטים לא נכללה משרת היועמ"ש.

בהמשך החליטה מנהלת העם כי פנחס רוזן יהיה שר המשפטים המיועד. על פי בקשתו של בן־גוריון מונה יעקב ש. שפירא למנכ"ל משרד המשפטים. תוך זמן קצר בחל שפירא בתוארו, והחל לכהן כיועץ המשפטי לממשלה, בהסכמת רוזן ובן־גוריון. כך שהתפקיד שנולד בניגוד לכל תכנון מוקדם הפך לעובדה.

 אנשי הממשל הישראלי לא נטו חיבת יתר לתפקיד היועמ"ש, וחלקם גם ראו בו גוף זר. גם שמה של המשרה שובש, משום שהוא לא ממש יועץ. במקרים רבים הוא המחליט האחרון והקובע.

המחלוקת הראשונה הקשורה לעיצוב תפקידו וסמכותו של היועמ"ש התרחשה ב־1949 סביב החלטתו של שפירא להגיש כתב אישום נגד איסר בארי, מראשי שירות הידיעות של צה"ל. שפירא טען שבארי היה אחראי על משפט השדה הלא חוקי שבוצע למאיר טוביאנסקי, שהביא להוצאתו להורג. בן־גוריון סבר שאין מקום להעמיד את בארי לדין ואף איים להביא את העניין לישיבת הממשלה. שפירא עמד על דעתו - וניצח אפילו את בן־גוריון האגדי. 

ב־1957 יצא קצפו של בן־גוריון על היועמ"ש חיים כהן בשל העמדה שנקט בעניין תביעה של בנו, עמוס בן־גוריון, אז קצין בכיר במשטרה, נגד ארגון שורת המתנדבים. בן־גוריון חשב שכהן מייצג את "שורת המתנדבים" ולא את בנו, כפי שהיה אמור להיות. בפסק דינם קבעו השופטים כי דמותו של כהן הצטיירה "כמין דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד": יועמ"ש באופן רשמי ויועץ של שורת המתנדבים באופן לא רשמי. 

מאוחר יותר פרצה מחלוקת קשה ועקרונית בקשר לסמכויותיו של בעל התפקיד בין היועמ"ש הפופולרי גדעון האוזנר לבין שר המשפטים הפופולרי פחות דב יוסף. בן־גוריון הקים את ועדת אגרנט הראשונה על מנת שתחליט בעניין סמכויות היועמ"ש מול סמכויות שר המשפטים והממשלה - ושוב היועמ"ש ניצח. רוב דרישותיו התקבלו והתקבעו בהחלטת ממשלה. 

גם יצחק רבין לא נטה חיבה יתרה ליועמ"ש בתקופתו כראש ממשלה, בין היתר על רקע החלטת היועמ"ש אהרן ברק לחקור את אברהם עופר, שר השיכון בממשלתו. 

לשיא הגיעו הדברים בפרשת קו 300, כאשר היועמ"ש יצחק זמיר והפרקליטה דורית ביניש ניצבו חזיתית מול ראש הממשלה המכהן יצחק שמיר ומול שמעון פרס ורבין. ושוב נכנעו ראשי הממשלה להחלטותיו של היועמ"ש, והורו למשטרה לחקור את הפרשה בניגוד לרצונם. 

כך, אף על פי שהממשלה רשאית מבחינה משפטית לפטר את היועמ"ש בנסיבות מסוימות - זה מעולם לא קרה, וספק אם יקרה.

בעולם הערכים

שתיים מהשאלות המסקרנות שאין להן תשובה ברורה בחוק ואין להן תקדים הן: האם חבר כנסת שעומד לדין רשאי להקים ממשלה, והאם הנשיא רשאי להטיל עליו את המשימה, אף על פי שזכה ברוב אך לא מוחלט.

הסוגיה נדונה בבג"ץ לפני שבועות אחדים ונדחתה על הסף, משום שלדעת השופטים היא הייתה תיאורטית ומוקדמת מדי. עכשיו היא אקטואלית והופכת להיות מעשית. ואכן התבשרנו כי כבר ביום שלאחר הבחירות יש מי שעתר לבג"ץ בשאלה זו ממש.

באותה עתירה קודמת דחה בית המשפט העליון את טענותיו של בא כוחו של נתניהו שזו לא שאלה משפטית אלא פוליטית, ולכן מסקרן לראות מה תהיה עמדתו של מנדלבליט ואם הוא יגן על העתירה, ומה תהיה הפעם עמדתו של העליון לגופו של עניין. 
הואיל ואין תשובה ברורה בחוק וגם אין תקדים, התשובה לשתי השאלות תהיה נטועה בעולם הערכים של היועמ"ש ושל השופטים שבדין.

חוק או פרשנות

בהרכב מורחב של חמישה שופטים הכריע בג"ץ בנושא הפונדקאות של זוגות בני אותו מין. העליון קבע כי המדינה צריכה לאפשר להם גישה לפונדקאות בישראל - והקציב שנה לחוקק את החוק בנושא. השופטים טענו שהחוק הקיים כיום אינו חוקתי, נוגד שוויון ויוצר אפליה אסורה. 

פונדקאות התאפשרה בתחילה רק לזוגות הטרוסקסואליים תושבי הארץ, ורק אם לאישה היו סיבות רפואיות שלא אפשרו לה ללדת. מאוחר יותר תוקן החוק, ואפשר פונדקאות גם לנשים יחידניות ולזוגות של נשים. כשהתרעמו הגברים, התחייב נתניהו שהחוק יתוקן. אלא שבהמשך הודיע ראש הממשלה לבג"ץ כי אין היתכנות פוליטית לחקיקת התיקון לחוק, והוא לא בוצע מטעמים קואליציוניים. כלומר, בשל התנגדות החרדים. 

בג"ץ כבר נדרש פעמים אחדות לדון בסוגיה הזו. פסק הדין של שופט העליון סלים ג'ובראן ביום פרישתו עסק בכך. הוא העניק לכנסת אורכה של שנים אחדות לחוקק את החוק, לדבריו משום שחוק מורכב ועקרוני כזה צריך לבוא לידי ביטוי בחקיקה ולא בפרשנות משפטית.

כעת, אם הכנסת לא תתקן את החוק מטעמים קואליציוניים צרים, בית המשפט העליון יעשה זאת בעוד שנה, בין שעל ידי פסילת החוק ובין שעל ידי מתן פרשנות שתאפשר גם פונדקאות בארץ לגברים. 

אין זה נכון שבג"ץ מתנדב מטעם עצמו להכריע בסוגיות שהן בדרך כלל עניינה של המערכת הפוליטית, כפי שטוענים כמה ח"כים. ברוב המקרים הוא נדחף לכך על ידי הח"כים והממשלה, שחוששים לקבל את ההחלטות הנכונות משיקולים פוליטיים.

גם במקרה הנוכחי הוכיח בג"ץ בגרות. הוא לא פסל את החוק מיידית, אלא נתן לכנסת אורכה סבירה לתקן את הדרוש תיקון. אני מקווה שהכנסת בהרכבה החדש תעשה זאת ושהעליון לא ייאלץ לכפות את דעתו בעניין.
 
tguvot@maariv.co.il