יותר מ־80% מהבוחרים הערבים במדינת ישראל הצביעו בסבב הבחירות האחרון לרשימה המשותפת. מדובר בלא פחות ממהפך, בכל מובן אפשרי. מעולם לא זכה הציבור הערבי בישראל לייצוג כל כך משמעותי בכנסת ישראל, ומעולם לא נבחרה אישה מוסלמית דתייה שעוטה חיג'אב לכנסת ישראל. עד היום.
האם יש בכך כדי להצביע על כך שהרשימה המשותפת הפכה בן לילה למייצגת נאמנה של הציבור הערבי במדינה? האם באורח פלא ניהלו חברי המפלגה המשותפת קמפיין מופתי ויוצא מגדר הרגיל שקלע במדויק לטעמו של הציבור הערבי? או שמא התנהלותם של שאר המפלגות ושל נבחרי הציבור היהודים הם אלה שעיצבו את המציאות חסרת התקדים שנוצרה ולפיה יכהנו 15 חברי כנסת מטעם הרשימה המשותפת?
מי שיצר את הסיטואציה הזאת הוא דווקא אביגדור ליברמן, יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, שב־2013 כפה על בנימין נתניהו להעלות את אחוז החסימה ל־3.25%. בכך הוא עודד, שלא במתכוון, את המפלגות הערביות בכנסת שנהנו עד אז מתמיכה זעומה וחסרת משמעות, לחשוב מחוץ לקופסה ולהתאחד. זאת חרף מחלוקות קשות ומהותיות בתפיסות העולם שלהן. נסיבות מיוחדות מאוד היו צריכות להיווצר על מנת שמפלגה המושתתת על יסודות הקומוניזם תתאחד עם מפלגה המבוססת על עקרונות האסלאם. נוסף על כך, היכולת של העומדים בראשות כל אחת מהמפלגות הללו להתעלות על האגו ולשתף פעולה במישור הפרסונלי הייתה לא פחות מנס.
השיח הגזעני והמפלג השפיע מאוד גם על הציבור היהודי במדינה. הוא גרם למפלגות הציוניות להתרחק מסממנים ערביים ומקרבת יתר לאלקטורט הערבי. לא באופן מוחלט, אך בהחלט באופן שהורגש על ידי הרחוב הערבי.
להוציא את אותם מצביעים שהצביעו באדיקות לאורך השנים לחברי הכנסת הערביים, חלק ניכר מהרחוב הערבי חיפש בסבב הבחירות הראשון והשני של השנה האחרונה צוהר שדרכו יוכל להיכנס ולהשפיע על הנעשה בציבוריות הישראלית הכללית. זה לא בא לידי ביטוי בתקשורת דוברת העברית, ופחות בלט בתודעה של הציבור היהודי, אך זו הייתה תחושה רווחת בקרב ציבור בוחרים משמעותי מבין ערביי ישראל.
הדחייה מצד המפלגות הציוניות או לכל הפחות היעדר החיבוק מצדן גרמו לציבור הערבי לבחור בחלופה היחידה שנותרה, ברירת המחדל, הרשימה המשותפת. זה לא שפתאום הציבור הזה גילה את האור באותם חברי כנסת שמהם בחר להתעלם בעבר. הוא ביקש להשיב לעצמו את תחושת הכבוד שחש שנלקחה ממנו, לטוב ולרע.
התרעות פיקוד העורף