“בלי טיבי אין לגנץ ממשלה” הייתה אחת מהסיסמאות המובילות והגזעניות של הליכוד במערכת הבחירות האחרונה, ומשמעותה, מי שמתכוון להקים ממשלה בסיוע הערבים, בכל דרך שהיא, הוא עוכר ישראל שלא ראוי ולא רצוי בקהל ישראל. מסתבר שזה עבד על הנהגת כחול לבן שהצהירה מעל כל במה אפשרית שאין לה כל כוונה להרכיב ממשלה עם ובעזרת הרשימה המשותפת, כמו היו כל ערביי ישראל ומנהיגיהם הפוליטיים אויבי המדינה.
אחרי 72 שנות מדינה וחיים משותפים, הערבים חייבים להשתלב גם בתפקידי ניהול והכרעה בנושאי חברה, כלכלה, בריאות, חינוך וכדומה, כפי שהם השתלבו למשל בכדורגל, כשהיום כמעט מחצית משחקני הנבחרת הלאומית שלנו הם שחקנים לא יהודים. דווקא מההנהגה של כחול לבן, שחרתה על דגלה הצהרות ליצירת סדר יום חדש, היה מצופה שתהיה החלוצה בנושא זה, תתעלם מסטיגמות העבר ומהסיסמאות של הליכוד והימין הקיצוני ותפעל ליצירת החיבור הזה.
כמובן שזה חייב להיות מהלך הדדי מובהק, שדורש מערביי ישראל, ובראשם חברי הכנסת שלהם, להחליף דיסקט, לקבל על עצמם שירות לאומי, גילויי לויאליות בכל תחומי החיים, בהתנדבות למשימות לאומיות, כגון מכבי אש, מד”א ומוסדות סעד של המדינה.
ראוי להזכיר כאן, שבשנים הראשונות של המדינה, כשמפא”י הקימה כאן את כל הממשלות עד 1977, מנהיגה דוד בן גוריון נהג לסמן את הגבולות הלגיטימיים של הממשלה שתקום, באומרו תנאי שחקוק לדיראון עולם בקרב ימנים רבים: “בלי חרות (בגין) ומק”י (המפלגה הקומוניסטית)” – כפי שביבי ועוד כמה פוליטיקאים אומרים היום: “בלי הערבים ובלי טיבי”.
ברור לחלוטין שבלעדי הערבים קשה לקיים כאן ממשלות יציבות ואיתנות כשהמדינה כל כך מפוצלת. זכותם של ערביי ישראל לא לרצות את נתניהו בראשות הממשלה. מכאן שבתקופה הקרובה, אולי כבר בבחירות הבאות, לא נהיה מופתעים שללקסיקון הפוליטי יצטרף מושג נוסף חדש: ממשלה משותפת.
התרעות פיקוד העורף