“ג’ו ביידן כרה שני בורות גדולים בסופר טיוזדיי, ויש להם שמות: ברני סנדרס ודונלד טראמפ, שמסתכלים כעת בקבריהם הפוליטיים”, נכתב באחד הטורים הפוליטיים בארצות הברית. זו כמובן לא דעת כל הפרשנים, אך הדבר מעיד על המהירות שבה משתנות הנחות פוליטיות. רק באחרונה רשם טראמפ את אחד השבועות המוצלחים בקדנציה שלו: הליך הדחתו הסתיים בזיכויו, נתוני המשק האמריקאי הראו פריחה, האבטלה צנחה ובפריימריז במדינות איווה וניו המפשייר מתחרהו ג'ו ביידן – “ג’ו המנומנם” כפי שטראמפ מכנה אותו – השיג תוצאה כה מאכזבת שרבים פקפקו אם ימשיך במרוץ.

 והנה, אותו ביידן הפך פתאום לאיום אמיתי על המשך שלטונו. וזה לא הכל, מכת הקורונה עלולה לפגוע קשות בכלכלה ואף להביא למיתון, והליקויים בעניין זה שהתגלו במערכות הבריאות האמריקאיות ובממשל פועלים נגד הנשיא המכהן.

מי שאחזה בו תבהלה כשנודעו תוצאות הבחירות המוקדמות היה סנדרס, המועמד ה”פרוגרסיבי” (כלומר השמאלי) בהתחרות על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ושאחרי ניצחונות מרשימים במספר מדינות כבר הצטייר כמוביל הכמעט ודאי של הלהקה אך מצא עצמו פתאום במלחמת הישרדות. 

אוכלוסיית המצביעים שהבטיחה את ניצחונות ביידן הייתה מגוונת ומרשימה: אנשים בגיל העמידה (והם הרוב), אפרו־אמריקאים שזכרו לביידן את תמיכתו לאורך השנים, מעמד הביניים העירוני, אנשי מרכז־שמאל מתונים שסלדו מהדמגוגיה השמאלנית של סנדרס וחבורתו (ויש להניח שגם רוב המצביעים היהודים). 

כפי שהעירו פרשנים שונים: לסנדרס אין דרך משכנעת לנצח את “הקואליציה” הזאת בעזרת מצביעים חדשים, כך שהסיכוי היחידי שנותר לו הוא להעביר איכשהו חלק מתומכי ביידן למחנה שלו, מה שלא נראה סביר במיוחד. מסתבר שאחרי אביב של היסחפות זמנית לכיוונים אידיאולוגיים מהפכניים, הרוב במפלגה חזר לקרקע המציאות ומול המחנה “המהפכני” התגבש מחנה נגדי גדול יותר שמאמין שרק בדרך חזרה למקורות יש סיכוי לנצח את טראמפ בבחירות הכלליות בנובמבר.

 זה אומנם עדיין לא סוף הסיפור כי תמיד יכולות להיות הפתעות ועוד צפויות בחירות מוקדמות בכמה מדינות חשובות, כמו מישיגן, ומלבד זאת, גם אם מחנה סנדרס יישאר במיעוט הוא ייתן את אותותיו לא רק בבחירות לשני בתי הקונגרס אלא באופן כללי בעמדות המדיניות והכלכליות של המפלגה – ולכך עלולות להיות השלכות גם על יחסי המפלגה עם ישראל. 

יש שמאשימים את ישראל, וליתר דיוק את הממשלה, בהתערערות היחסים עם המפלגה הדמוקרטית, אך על אף שיש אולי נימוקים שמצדיקים את הטענה הזאת חלקית, קיימות סיבות יסודיות יותר: חלק מהמפלגה הדמוקרטית שינה את יחסו לישראל בעיקר מפני שעצם קיומה הוא קוץ בעיני “המחנה הפרוגרסיבי” בראשות סנדרס ובכיכובה של הקבוצה האנטי־ישראלית ובחלקה האנטישמית והתומכת BDS והמגמות הפרו־פלסטיניות בכלל – ובפרט כשזוקפים לחובתה של ישראל את הקשרים הטובים עם ממשל טראמפ השנוא. ואולם, המצב, קשה ככל שיהיה, איננו בלתי הפיך ויש במפלגה עדיין גרעין קשה של אוהדי ישראל, שאליו שייך גם ביידן. 

בנימין נתניהו, כמדינאי יעיל ומפוכח, יודע שאין להחמיץ הזדמנויות מדיניות שאולי לא יחזרו וכי עכשיו ממשל טראמפ הוא הזדמנות שמאפשרת לקדם אינטרסים מדיניים וביטחוניים ישראליים בצורה חסרת תקדים, אך זה לא ימנע ממנו לפעול באותה צורה עניינית גם אם בינואר 2021 ישב בבית הלבן הנשיא ביידן. 

ביידן הוא ידיד ישראל עם קבלות, וגם של נתניהו. גם אם מדיניותו לא תהיה תעתיק מדויק של המדיניות האמריקאית הנוכחית, היא לא תתבטא בשבירת כלים כללית (בינתיים יש למנוע מדוברים ישראלים רשמיים להתבטא בפומבי בזכות מפלגה כזאת או אחרת או מועמד כזה או אחר). תנאי נוסף שחשוב, לא רק מבחינת הרלוונטיות הפוליטית הנוכחית אלא מבחינת העתיד היהודי בכלל: מנהיגי ישראל ויהדות ארצות הברית, המהווים את אחד מעמודי התווך של המפלגה הדמוקרטית, יפעלו בתבונה ובאחריות כדי להעמיד את האחדות היהודית מעל לכל שיקול אחר כשהם פועלים במערכות הפוליטיות השונות בארצותיהם.