בנימין נתניהו מעולם לא התכוון להקים ממשלת אחדות. עצם השימוש שלו במושג הוא מעשה הונאה. את שלוש מערכות הבחירות האחרונות, כמו גם את זו של 2015, הוא ביסס על פילוג, הסתה ועלבונות במגזרים שונים בציבור הישראלי. ב־2015 הוא דיבר ביום הבחירות על אוטובוסים עמוסים במצביעים ערבים בדרכם לקלפיות. הייתה זו אזעקת שווא, אך היא הועילה מאוד לליכוד. אלפי מצביעים שחשבו להישאר בביתם רצו לקלפיות כדי להציל את המדינה מהאיום הנוראי. אחרים החליטו להצביע לליכוד במקום לאחת המפלגות מימין לה.

אווירה דומה השליט נתניהו גם בשלוש מערכות הבחירות של השנה האחרונה: הסתה בלתי פוסקת נגד אזרחי ישראל הערבים והמפלגות המייצגות אותם. כל אלה היו הטון הדומיננטי בשיח של משפחת הקיסרות מבלפור ושל השמשים שלה בכל כלי התקשורת. בנוסח שאי אפשר לטעות בו, נתניהו אמר למעשה כי כמעט שני מיליון אזרחים הם בוגדים. הססמה "ביבי או טיבי" אמרה לקהל כי הברירה הנתונה בידם היא להצביע או בעד מדינת ישראל היהודית והציונית, או בעד אלה שרוצים בהשמדתה. אין שום אפשרות להבין את הדברים בצורה אחרת.

ראש הממשלה הזמני הוא כמובן בעל ניסיון רב בהסתה חסרת מעצורים. זכורים לנו הימים שקדמו לרצח יצחק רבין ז"ל. ביבי כמובן לא היה אשם ברצח, אך הוא יצר את האווירה הרעילה שהובילה לו. איך אפשר לשכוח את ההפגנה עם ארון המתים, איך אפשר לנסות לטשטש את המראות בכיכר ציון, עם תמונתו של רבין במדי האס־אס בזמן שנתניהו עומד על המרפסת ונואם. באותו ערב, דן מרידור ואני נמנענו מללכת להפגנה והעדפנו לנתק את עצמנו מכל זיקה או שייכות לאווירת ההתלהמות. הבנו שסגנון זה מלהיט את היצרים ועלול לעודד את מתנגדיו של רבין למעשים.

זכורה לי היטב ישיבת הכנסת שהתנהלה בשעת ערב מאוחרת, דקות לאחר שקבוצת בריונים ניסתה לטלטל את מכוניתו של השר בנימין בן אליעזר וחסמה את כניסתה לשער הכנסת. רבין היה בהלם. מעולם לא ראיתי אותו נסער כל כך. הוא הבין לאן חותר נתניהו, ושיער בוודאי לאן עלולה להוביל ההסתה. מה שהתחולל בחודשים האחרונים בשידורי הטלוויזיה, בהופעות הפומביות וברשתות החברתיות זהה כמעט לחלוטין למה שקרה אז, ועלול חס ושלום להסתיים בתוצאות דומות גם עתה.

בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

לא במקרה השוו ראשי כחול לבן את נתניהו לארדואן, שמסמל עבור רבים שלטון אוטוקרטי, קיצוני וקנאי, שלא מהסס להשתמש במנגנוניו כדי לדחוק את יריביו הפוליטיים, ולעתים גם לפעול נגדם. נתניהו יוצר בפעם הראשונה איום מוחשי על כללי היסוד של החיים הדמוקרטיים בישראל. איבוד הבלמים, החרפת האיומים, העלבונות, פסילת זכותם של נציגי 20% מאזרחי המדינה להיות חלק מהמערכת שמעצבת את אורח חיינו - כל אלה הם פגיעה בוטה, שיכולה להוליד מתח שמצמיח מתוכו אלימות, מרי אזרחי ואולי אף דברים גרועים יותר.

נתניהו מתנהל כאילו אין מצב שבו הוא יחדל מלהיות ראש ממשלה. לו היה נוצר שוויון מספרי בין הגושים, הוא היה דורש שהגוש שלו יקבל קדימות בהקמת ממשלה, כי זוהי זכותו המולדת.

משהתברר שלגוש נתניהו אין אפילו 59 תומכים, אין לו בעיה לפסול את הלגיטימיות של 15 חברי הרשימה המשותפת, אף שוועדת הבחירות ובית המשפט העליון לא מצאו פגם בנאמנותם לחוקי המדינה. אם יהיה צורך, יסית נתניהו נגד הח"כים הערביים ואולי אף ירחיק לכת וינסה לקבוע כללים ו/או חוקים שיביאו לפסילתם, או של חלק מהם, מהשתתפות בהצבעות אמון או אי־אמון בממשלה שתעמוד לאישור הכנסת. אין שום צעד שנתניהו יהסס לנקוט בו, כל עוד הוא יוכל לסייע לו להימלט מאימת הדין ומאובדן השלטון, יהיה הנזק למרקם החיים המשותף כאן אשר יהיה.

זה בדיוק מה שהביא את ראשי כחול לבן להודיע ערב הבחירות כי לא יישבו עם נתניהו. הייתה זו הצהרה חדה, ברורה ומתבקשת. אולי היחידה שהשמיעו במערכת הבחירות. לא ייתכן שמי שמכנה את נתניהו ארדואן יסכים לשבת איתו כשהוא הטייס המוביל בקוקפיט. מי שאמר שלא יישב תחת ראש ממשלה שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום, לא יכול לעשות את ההפך - בטח שלא כאשר הוא מבצע מהלכים בוטים, פרובוקטיביים, המנוגדים לערכי היסוד של החיים הדמוקרטיים.

וכשאני אומר כחול לבן, אני מתכוון גם ליועז הנדל ולצבי האוזר. כשהמפלגה הצהירה שלא תשב עם נתניהו, הם תמכו בה, ובשמה ביקשו את אמון הציבור. כל מי שעיניו בראשו ידע לפני הבחירות שלא יהיה אפשר להקים ממשלה בלי תמיכה כלשהי, עקיפה, פסיבית או יותר ישירה, של חלקים מהרשימה המשותפת. האם הנדל והאוזר לא הבינו זאת? האם הם התכוונו שנתניהו פסול לשותפות - אלא אם יהיה צורך בו כדי לפסול את הרשימה המשותפת? האם רוצים השניים גם להחזיק כמה מיליוני פלסטינים כאנשים נטולי זכויות בשטחים, לתמוך בסיפוח חד־צדדי, לצבוע את התוכן המוסרי של מדינת ישראל בצבעים מעוררי סלידה ומזמיני חרם, וגם לפסול את הלגיטימיות של 15 ח"כים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות?

נציגי הרשימה המשותפת בתום הפגישה עם אנשי כחול לבן (צילום: אריק בנדר)נציגי הרשימה המשותפת בתום הפגישה עם אנשי כחול לבן (צילום: אריק בנדר)

אני סבור כי הגיע הזמן לחפש דרך להידבר עם הציבור הערבי בישראל, שרובו ככולו רוצה לקחת חלק אקטיבי, מועיל ותורם למדינת ישראל ולחברה הישראלית. אני סבור כי הגיע הזמן להפסיק את החרם על הרשימה המשותפת, ומי שחרד לדמות החברה הישראלית חייב להיות שותף לדעתי.

אינני חושב שאפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת. לא מפני שהיא פסולה מלבוא בקהלנו - היא אינה פסולה; אלא משום שהסיכוי להגיע להסכמות שיולידו הסכם קואליציוני מלא הוא קטן. אך מדוע שיתוף פעולה על בסיס של הסכמות חלקיות בנושאים אזרחיים ותמיכה חיצונית בממשלה הוא דבר פסול? מי רוצה לתת יד למדיניות גזענית כזו, שעלולה לדרדר את ישראל למערכת בחירות רביעית, אלימה יותר מקודמתה, מפלגת יותר ומסוכנת יותר?

מי שלא הבין עד עתה - אזרחי ישראל הערבים שינו את דפוס התנהלותם. ברוך השם. הם רוצים לממש את אזרחותם ולהיות חלק מההליך הפוליטי הדמוקרטי, נשמת אפה של החברה הישראלית. עשרות שנים ייחלנו לכך, וטענו כי מנהיגיהם מתחמקים מאחריות ועוסקים רק בענייני הפלסטינים. האם נדחה אותם ונשוב להשפיל אותם כעת, כשהם נראים בתחילת תפנית שיכולה להביא לשותפות רצויה ומועילה? במדינה שבה יש אלפים רבים של רופאים, רוקחים, אחיות ואחים בבתי חולים, מהנדסים, יועצים, סוחרים, תעשיינים, ממציאים ויזמי הייטק ערבים - לא הגיע הזמן שנציגיהם בכנסת יהיו שותפים גם בעיצוב השלטון?

האם חברי כחול לבן, חלק מהם או מיעוט מבוטל מהם, יהפכו להיות מגלגלי עיניים מתחסדים ויחזירו את נתניהו משולי הדרך שאליה הביאה אותו מערכת הבחירות - אל מרכז השלטון? האם זו הייתה בשורת כחול לבן? נציגיה, ובמיוחד אנשים כהנדל והאוזר, לא יוכלו להסתתר מאחורי תירוצים מתחסדים והאשמות גזעניות נגד אנשי הרשימה המשותפת. הם צריכים לקחת אחריות יחד עם חבריהם, לגלות אומץ, להישיר מבט לציבור ולעשות את המהלך שישלים את המהפך.
 
tguvot@maariv.co.il