“רק עובדים חיוניים ימשיכו את עבודתם”, החליטו במשרד האוצר ובכך גזרו על כשני מיליון תלמידי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים ישיבה בבית לבטלה. לעומתם, בתי הספר התיכוניים והאוניברסיטאות ממשיכים במתכונת של למידה מקוונת.
כולם חווים את חבלי הלידה של המעבר ללמידה מקוונת, אך כולם מצליחים להתמודד ולמצוא פתרונות יצירתיים. את כולם זה תפס לא מוכנים, אך כולם איתנים בדעתם להצליח במשימה. מדוע אם כן זנחו את הילדים הצעירים יותר? היכן ההיגיון של מקבלי ההחלטות במדינה? בשעה שכל המערכות לומדות את השימוש בטכנולוגיות החדשות ומתרגלות את הדרך החדשה ללמידה הם עצרו את הכל מלכת. כולם, תלמידים, מורים והורים, מאוכזבים מההחלטה. הקשר בין התלמידים למורים הוא לב לבם של החינוך והעשייה. התלמידים משוועים לתקשורת, להדרכה, להמשך ההתקשרות עם בני גילם, להתמודדות עם הקושי, לקיטורים בקבוצות. כעת משקטעו באבחת גרזן את הקשר הזה נותרה דממה.
מרגע ההחלטה על סגירת כל בתי הספר, צוותי המורים נכנסו לשגרת עבודה של מערכות מקוונות לכל ימי השבוע, ובדיוק כשכבר היה נדמה שהנה, נכנסים לשגרת עבודה של למידה מרחוק, זה נגמר. כעת אמרו למורי החטיבות והיסודי שמי שמעוניין לשמור קשר עם התלמידים שיתקשר אליהם לבדוק לשלומם או ילמד בהתנדבות.
השיא מגיע בסוף השנה – במקום לצאת לחופש בזמן הקבוע, המורים ילמדו עוד תשעה ימים. מה ההיגיון בישיבה לבטלה כעת, בחוסר תרגול הכלים הטכנולוגיים ובהיעדר שמירה על קשר רציף עם התלמידים דווקא בעתות משבר עולמי? כדבריו של ראש הממשלה באחת מהצהרותיו המרובות במסיבות העיתונאים שהוא עורך מדי ערב: “זמנים מיוחדים דורשים צעדים מיוחדים”. אז מה מיוחד בישיבה בבית לבטלה של מיליוני ילדים ללא חינוך, הדרכה, מסגרת, קשר אנושי? הם ילדים צעירים שבבת אחת נסגרים בבית מבלי יכולת לצאת אפילו לשחק בפארק, בלי יכולת לפגוש חברים אחר הצהריים. רבים מהם נמצאים לבד בבית במשך ימים ארוכים כי הוריהם – אלו שכן עובדים בעבודות חיוניות – נעדרים לשעות רבות. אם עבודת חינוך איננה חיונית, בעצם ההחלטה קובעים שהילדים אינם חיוניים. זוהי הפקרה של הדור הצעיר. לשים את הכל על תלמידי התיכון כי הם נבחנים לבגרויות זה לבטל את התשתית של החינוך היסודי. מה עם החינוך להרגלי למידה, התמדה, התמודדות עם קשיים, מציאת פתרונות יצירתיים? את כל הרעיונות הללו זנחו במשרד האוצר והחינוך.
יש הצפה של מידע מקוון שנשלח לתלמידים ולהורים, על אתר כזה או אחר המציע שלל שיעורים במקצועות שונים. זה נפלא ומעניין. אך בואו נשאל רגע שאלה מקוונת ונבדוק את מספר המצביעים: כמה מהילדים נכנסו לאתרים הללו כי מעניין אותם סתם לבדוק מה יש שם? והתשובה: בודדים. מישהו שואל למה? להלן התשובה: אין מורה שמנחה אותו, שמדריך אותו, שמקשר בינו לבין המידע, ואין את סביבת החברים, שדרכה הילד בוחן את עצמו ביחס אליהם. קוראים לזה תהליך החִבְרות ושייכות לקבוצת השווים. פדגוגיה היא תורת החינוך, ופדגוג הוא מי שמוביל את הילד בדרכי החינוך. ההובלה היא שם המשחק. זה לא מספיק להציף את הילדים באינספור אתרי מידע, צריך את מי שיחבר בינו לבין המידע ויבחן את הבנתו. את זה לא מבינים מקבלי ההחלטות. כמו שמדי ערב מנחים אותנו במסיבות העיתונאים בהחלטות חדשות, כך ניתן גם את ההחלטה הזו לשנות, ומוטב מאוחר מאשר אף פעם.