מדינות רבות בעשור השמיני לקיומן חוו תקופה הרת סכנות. שתי המדינות שהיו לעם ישראל הגיעו לסופן בעשור השמיני – הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה התפצלה לאחר כ־70 שנה וממלכת החשמונאים התפרקה לאחר כמעט 80 שנה. בשני המקרים העם היהודי איבד את הריבונות לא בגלל אויב חיצוני או משבר כלכלי, אלא מפני שכוחות הפירוק והקריעה גברו על הנכונות לשמור על הקיים. בעת החדשה מספיק שנזכיר את מלחמת האזרחים בארצות הברית, התפוררות ברית המועצות והאביב הערבי. מדובר במדינות שונות, אבל תמרור האזהרה ברור – העשור השמיני עלול להיות קטלני.

למה דווקא העשור השמיני? התשובה טמונה בכך שאז נכנס לזירה הדור השלישי – מנהיגי המדינה והחברה כיום הם הבנים והנכדים של האבות המייסדים שידעו לעשות פשרות ערכיות למען קיומה של המדינה, כמו הסכם השילומים והסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. הפשרות הללו זכו לקיתונות של בוז מצד המצפן המוסרי־תנועתי של הזרמים השונים, אבל הם שאפשרו את המשך הקיום המשותף. עבור הדור השלישי, המדינה היא עובדה קיימת והם מקבלים אותה כמובנת מאליה ולא חוששים לקיומה.

בד בבד נושאים הנכדים את החלומות והתסכולים של הוריהם ומרגישים מחויבים להוציא אל הפועל כאן ועכשיו או לעולם לא את החלום התנועתי־קבוצתי, בין אם זו מדינת הלכה או מדינת כל אזרחיה, ארץ ישראל השלמה או שתי מדינות לשני עמים, שלום עכשיו או סיפוח עכשיו. וכך מציגה כל אחת מהמפלגות את המקסימום שלה לא כעמדת פתיחה או מצב רצוי, אלא כמינימום הכרחי, ושיישרף המועדון.

לתוך משבר העשור השמיני הזה זחלה בשקט בשקט מפלצת הקורונה. בשנות ה־50 פקדה את מדינת ישראל, בקושי בת מיליון תושבים, מגיפת הפוליו שתקפה אלפי ילדים. מאות מתו ורבים אחרים נותרו משותקים ופגועים לכל חייהם. המדינה שרדה וכיום מגיפת הפוליו מעניינת בעיקר היסטוריונים של הרפואה. מגיפות מלוות את האנושות מאז ומעולם, מעוררות בהלה והיסטריה ולאחר מכן, על פי רוב, עולם כמנהגו נוהג. לא תמיד. במדינות שסובלות ממשברים חברתיים ופוליטיים, נגיף קטן יכול להצית תבערה גדולה שמשנה את פניה של החברה.

עד לפני כחודש ניתן היה, למרות משבר העשור השמיני, לקוות בוודאות רבה שהזמן והדמוקרטיה יעשו את שלהם והמדינה והחברה יצליחו להתגבר על המשבר הפוליטי על ידי הכרעתו בבחירות. זה לא קרה, ומגיפת הקורונה החמירה בהרבה את המצב. נהוג לחשוב שאין דבר מלכד יותר מאויב בשער, אבל כשהאויב הוא נגיף בלתי נראה וחרישי, חושבים חלק מהאנשים שאנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולחיות עם השנאות הישנות והטובות. וכך, תוך זמן קצר גרמו הפחד, אי־הוודאות וחוסר ההכרעה הפוליטית להקצנה בעמדות ההנהגות והציבור. האח של אתמול נעשה לזר, והאויב משלשום הופך לשטן עצמו.

התקופה הקרובה לא מאפשרת אשליות. הקורונה מאיימת על שני יסודות שנהגנו ללגלג על סבא וסבתא שחזרו עליהם בלי הרף – בריאות ופרנסה. היום כולנו מבינים שמשבר הקורונה יימשך ויגרום למשבר כלכלי ולהעמקת הקיטוב החברתי, עד כדי סכנה אמיתית להמשך קיומה של המדינה כפי שאנו מכירים. הדרישה לממשלת חירום, אם לא אחדות, אינה בגלל הנגיף אלא בגלל המגיפה החברתית והפוליטית שהוא מחולל. בשלב מסוים יהיה חיסון ואולי תרופה לנגיף, אבל לא לקרעים בחברה הישראלית. אלו הרגעים שבהם נבחנת מנהיגות ונדרשת גדלות נפש מצד כולם. הוויתורים לא יהיו זהים והקורבנות לא יהיו שווים. אבל מי שיתעלה מעל לחשבונות הפוליטיים העכשויים ויעז לחתור נגד “השבט” ולטובת המדינה והדורות הבאים, אולי לא יזכה בקלפי, אבל יזכה במשפט ההיסטוריה.