ככל שנהיה מכונסים בתוך עצמנו, ראוי שנעיף מבט גם החוצה

ובכל זאת, ככל שנהיה מכונסים בתוך עצמנו, ראוי שנעיף מבט גם החוצה, ונתחיל כמובן בסין, מקור המגיפה. גם האמצעים היעילים יותר שננקטו שם באחרונה (ושדמוקרטיות ליברליות כמו ישראל ורוב המדינות בעולם המערבי אינן יכולות או צריכות להעתיקם) אינם יכולים לעמעם את הרושם הקשה שחוסר התפקוד הראשוני ותכסיסי ההטעיה של השלטון הקומוניסטי השאירו על העולם ועל אזרחי סין כאחד. יש בהחלט מה ללמוד מסין, אך בפינצטה.

ומשם לאירופה, שבה בן לילה התפוגגו העקרונות הנאצלים של אחדות ושותפות מול המציאות הקשה של המחלה המתפשטת במהירות, וכשלבירוקרטיה בבריסל היה מעט מאוד להגיד, אם בכלל, התברר שלהסכמים השונים על גבולות פתוחים אין תוקף מול נגיף קטלני שאיננו מתחשב בהם. מה יהיו פני אירופה בחלוף המגיפה, כשממילא קיים מצב פוליטי בלתי יציב בגרמניה, איטליה וצרפת? קשה לחזות. האם כלכלתה תתאושש? כלום חלום האיחוד נפגע סופית והעתיד הוא חזרה לריבונות נפרדת מוחלטת? לכל התסריטים האלה יהיו השלכות בתחום הפוליטי, לא רק בין מדינות אירופה לבין עצמן, אלא גם ביניהן למדינות אחרות, כולל ישראל.

ברם, אם המגיפה תביא לשינויים באירופה, הרי שלגבי ארצות הברית היא תחייב חשבון נפש והסקת מסקנות, לא רק באשר לנסיבות המיידיות ולאי־קיומה של מערכת בריאות ארצית מתפקדת אלא גם לטווח הארוך. האמריקאים יצטרכו מעתה להיות יותר מודעים לכך שהעובדה שארצם מוקפת באוקיינוסים איננה מחסנת אותם בפני כל איום חיצוני. אפשר היה להלל את סיסמת America First או להכריז שאמריקה לא תתחשב בארצות אחרות עד שהמציאות טפחה על פניהם. אומנם כל העולם לא היה מוכן למכה הקטלנית הזאת וגם לא הספיק להתכונן לקראתה, אבל ארצות הברית הייתה מוכנה פחות מארצות אחרות, ובתחילה אף פחות ניאותה להכיר בחומרתה.

אויביו של הנשיא טראמפ כמובן אינם מחמיצים את ההזדמנות להאשים אותו במחדלים בהקשר זה, והיו כאלה, אבל הסיבות הן יסודיות יותר: שיטת השלטון בארצות הברית מיום היווסדה מבוססת על עקרון הביזור, כלומר פיזור סמכויות בין מוסדות ואזורים שונים, לרבות אלה של המושלים והגופים הנבחרים בסטייטס השונות, כך שראש עיריית ניו יורק יכול היה לתת הוראות שונות מאלה של ראש עיריית מיאמי. עקרון הביזור, שהוא חלק אינטגרלי מהדמוקרטיה האמריקאית, פועל טוב בזמנים נורמליים, אבל לא בתקופות של משבר לאומי כולל, כפי שגם הנשיא רוזוולט נוכח לדעת כשניסה להילחם בזמנו במשבר הכלכלי הקשה ונתקל במחסומים חוקתיים שהתקשה לעבור. בסוף אומנם הצליח, אך רק בשל נקיטת צעדי חירום שהעלו נגדו האשמות של ”הרס הדמוקרטיה” (נשמע מוכר?).

ייתכן אומנם שהמאמר מגזים ושגורלה של “הקבוצה הפרוגרסיבית” הזאת במפלגה הדמוקרטית יהיה כמו גורלה של “מסיבת התה” במפלגה הרפובליקנית, שלה הייתה פריחה זמנית בלבד, אך מבחינתנו, העובדה שלחבורה השמאלנית הזאת יש עמדות אנטי־ישראליות, ולעתים אנטישמיות מובהקות, ושהיא כבר הביסה כמה נציגים פרו־ישראלים במפלגתם, מחייבת היערכות פוליטית דחופה גם מצד ישראל.