בצל משבר הקורונה מתרחש בישראל משבר גדול לא פחות, שייתכן כי תוצאותיו (ונזקיו) ילוו אותנו לאורך שנים רבות. לראשונה בתולדות המדינה מתעורר חשש לאי ציות לפסק דין של בית המשפט העליון. זאת, בעקבות פסיקת בג"ץ שעל יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לכנס את הכנסת עד היום על מנת לאפשר הצבעה על החלפתו. 

מתנגדי הביקורת השיפוטית, ובכללם יריב לוין ואמיר אוחנה מהליכוד, נוהגים לתקוף את בג"ץ על כך שהוא כופה ערכים ופוגע ברצון העם. אבל אם מה שחשוב להם זה רצון העם, כיצד ניתן להגן על התעלמותו של יו"ר הכנסת, שנמצא בניגוד עניינים אישי חמור, מהרצון המפורש של 61 חברי כנסת הדורשים להחליפו? 

אמיר אוחנה (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)אמיר אוחנה (צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90)


נכון שבג"ץ הגביל בפסיקתו את הכוח של הרוב, אבל זאת רק במקרים של טוהר המידות או שמירה על זכויות האדם. כאן לא נפגעת שום זכות אדם של יו"ר הכנסת, אלא יש כאן מצב חמור שבו הוא נאחז בקרנות המזבח ופוגע באופן חמור בעקרון הייצוגיות הדמוקרטית. כפי שציין בג"ץ, אדלשטיין, שעד כה שמר על ממלכתיות ראויה, כשל באופן חמור ופגע בסוף הקדנציה שלו בעקרונות הדמוקרטיים היסודיים ביותר שלנו.

הגורמים התוקפים בחריפות את בג"ץ צריכים להבין: ביום לא רחוק גם הם יהיו זקוקים לו. אם וכאשר יעבור חוק פרסונלי ורטרואקטיבי המכוון נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הם יהיו הראשונים לעתור לבג"ץ בטענה של פגיעה בעקרונות יסוד. 
על אדלשטיין לציית לפסק הדין של בג"ץ. אחרת הוא מבזה את הממלכתיות של מוסד יו"ר הכנסת ומוביל את המדינה לאנרכיה מסוכנת. 

הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן ומומחה למשפט חוקתי