כבר שנים שכנסת ישראל נאבקת על מעמדה. יושבי ראש הכנסת בעשור האחרון ניסו להעלות את קרנה בעיני הציבור ללא הועיל. על פי מדד אמון הציבור של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הכנסת היא המוסד הזוכה למידת האמון הנמוכה ביותר ביחס למוסדות ממלכתיים אחרים. אחריה עומדות רק המפלגות. המשבר סביב מינוי יו”ר הכנסת, פרי התבצרותו של יולי אדלשטיין בלשכתו, הוא עוד אחד מרגעי השפל של בית הנבחרים הישראלי. ולכן, גם התפטרותו המתריסה לא יכולה לכסות על עוצמת הביזיון.
כדי להבין את הפוזיציה של אדלשטיין צריך לחזור לאירועים סביב מינויו ב־2013. לאחר הבחירות לכנסת ה־19, ביקש ראובן ריבלין להמשיך בתפקידו כיו”ר הכנסת. במערכת הפוליטית רווחה השמועה על הסכם ג’נטלמני בינו לבין אדלשטיין, ולפיו ריבלין יכהן שנה וחצי עד למועד הבחירות לנשיאות ויפנה את מקומו לאדלשטיין, בין אם ייבחר ובין אם לאו. אבל, נתניהו שלא חפץ בריבלין העצמאי והממלכתי, הפעיל את מי שהפעיל ובהצבעה בסיעת הליכוד נבחר אדלשטיין למועמד הליכוד לתפקיד יו”ר הכנסת. הסיכום הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. זו הייתה הדחה משפילה וכואבת. ריבלין, מבכירי הליכוד, שהיה לחבר כנסת מן המניין, זכה לצדק פואטי כשנבחר לנשיא על אף ניסיונותיו של נתניהו לסכל את מועמדותו ולבטל את מוסד הנשיאות.
התביעה להחליף את היו”ר איננה הדחה, אלא בחירה כחוק. כשם שהחלפתו של נתניהו איננה הדחה של ראש ממשלה מכהן.
הניסיון להציג את רצונם של רוב חברי הכנסת לבחור בח”כ מאיר כהן כמהלך של הדחה, כפגיעה בהליך הדמוקרטי, כצעד לעומתי לממשלה חדשה שתקום, הוא זריית חול בעיניים. הכנסת היא הריבון, או בלשונו הציורית של השופט אליקים רובינשטיין – היא איננה להקת מעודדות של הממשלה.
שופטי העליון, ובראשם הנשיאה אסתר חיות, הסבירו בפסק דין מנומק כי הם נאלצים להתערב בהליכים הפנימיים של הרשות המחוקקת, רק במקרים קיצוניים שבהם עולה חשש לפגיעה במרקם החיים הדמוקרטיים או ביסודות השיטה הפרלמנטרית. מבחינה זאת, מדובר באזעקת אמת.
ולכן אסור להקל ראש בתגובות החריפות נגד בג”ץ, החותרות תחת מבנה המשטר בישראל. החל באדלשטיין עצמו וכלה בשר המשפטים אמיר אוחנה שהזדרז לצייץ שאין כל חובה לקיים את פסיקת בג”ץ, או השר יריב לוין שהרחיק לכת, האשים את הנשיאה חיות בניסיון להפיכה שלטונית והציע לה בארסיות לנהל את דיוני המליאה בעצמה, בחסות משמר בתי המשפט. בדבריו הבוטים, לוין משאיר אבק ל־D9 של ח”כ לשעבר מוטי יוגב. עם זאת, טמון בהם גם כשל לוגי. מצד אחד, הוא טוען כי בית המשפט מפר את עקרון הפרדת הרשויות ומתערב ברגל גסה בהליכים פנימיים של הכנסת. אבל מהצד האחר הוא טוען כי ראש ממשלה זקוק ליו"ר כנסת ממפלגתו, משל אין הפרדת רשויות והכנסת משמשת הזרוע הארוכה של הממשלה.
צריך לראות את התמונה נכוחה. לאחר שכשל בבחירות, ולא השיג רוב של 61, נתניהו מהלך אימים על הציבור ועל הכנסת. המסר לכחול לבן ברור. החלפתו של אדלשטיין תסתום את הגולל על ממשלה רחבה. או במילותיה המפורשות של השרה מירי רגב, בחירות בפעם הרביעית. לשמוע ולא להאמין. הכנסת הפכה אסירת ציון בידי הליכוד. שנים ארוכות בשלטון השכיחו את מושכלות היסוד ודחקו את בית המשפט להזכיר את המובן מאליו כי “הממשלה היא שיונקת את חיותה מהכנסת, ולא להפך. על אחת כמה וכמה, שממשלה שטרם באה לעולם אינה יכולה לשלוט על הכנסת ולהורות לה ‘לדומם מנועים’ עד אשר תיכון, אם בכלל”.
השיח האלים מול בית המשפט העליון והניסיון לכופף את כללי המשחק הפרלמנטריים הם דגל שחור למשטר דמוקרטי בימי שגרה, על אחת כמה וכמה בעיצומו של משבר בריאות עולמי. אין ספק, נתניהו מבין את גודל השעה, אבל גם עכשיו הוא מתנהל כמו פוליטיקאי קטן.