שלום לך, יולי הנכבד, בשעות קשות אלה כשאתה ניצב בעין הסערה, אני רואה לנגד עיניי את יולי אדלשטיין שאותו הכרתי לראשונה בקיץ 1992 כסגן נשיא הפורום הציוני, שהוקם באותם ימים של גלי העלייה הגדולים ממדינות חבר העמים, עלם חמודות שהרשים בשליטה הנפלאה שלו בשפה העברית, עם הרבה התלהבות וחזון ציוני.

ערכתי אז את “נובוסטי” שהיה פופולרי מאוד בקרב העולים, וכמו חבריך לפורום הציוני, ראית בעיתון כלי חשוב לקשר עם ציבור העולים הגדול שחיפש את עתידו במולדת החדשה. במהלך הזמן, כשהיית בין מניחי היסוד של מפלגת העולים ישראל בעלייה הידקנו את הקשר, ניהלנו הרבה שיחות וראיונות. זכורים לי אבני הדרך בביוגרפיה המעניינת שלך – כפי שסיפרת, כיצד סילקו אותך מהלימודים במכללה להכשרת מורים לאחר שהבעת דעה על מדיניות החיסולים של סטלין בזמנו, על המעבר שלך למוסקבה, שם לימדת עברית במחתרת, על המעצר שלך על ידי הקג”ב ב־1984, ועל תנאי המאסר הקשים בגולאג, ויותר מהכל, התפארת בעלייה שלך ב־1987 ובהחלטתך להתיישב באלון שבות שבגוש עציון. כיהודי ציוני שמגשים את החזון הציוני, ראיתי מקרוב איך הפכת ליד ימינו של נתן שרנסקי בהנהגת ישראל בעלייה ואת הניצחון המרשים שלכם בבחירות לכנסת ה־14 ב־1996 עם שבעה מנדטים.

יום לאחר שהפכת לשר העלייה והקליטה בממשלת נתניהו הראשונה הזמנת אותי לפגישה, כדי לחלוק את תחושותיך. אני זוכר אותך קורן מאושר ונבוך מאוד מהפמליה, ממכונית השרד ומההמולה סביבך. לא אשכח שאמרת אז: “אני גאה ומאושר שאני שייך לעם, במדינה שבה עולה חדש צעיר ואלמוני, לא מוכר, שלא עבר בה את המסלול שכל ישראלי בן גילי עבר, הופך, כעבור תשע שנים, לשר”. בכל הזדמנות דאגת להבליט ולהתייחס להגשמת הציונות, ליישוב הארץ, לצד הדאגה לעולים הרבים.

לאורך הזמן שמרנו על קשר עד שהצטרפת לליכוד, אבל יותר מכל על רקע התנהלותך בימים אלה זכור לי נאומך חוצב הלהבות כאשר נבחרת לקדנציה השנייה כיו”ר הכנסת במרץ 2015: “אנא התייחסו למקום הזה בחרדת קודש, ראו במשכן הכנסת מעין ‘מקדש מעט’. אל תתנו למלעיזים, ללועגים ולציניקנים להסיח את דעתכם ולהרפות את ידיכם. אתם נכנסים היום לתפקיד שאין שני לו בשליחות הציבורית. שאו על כתפיכם את משא העם, היו קשובים לציבור. כהונת חבר כנסת אין משמעותה שיכרון הכוח או המעמד, לא שררה היא אלא עבדות, כי כך יש לראות את התפקיד”.

כמי שראה בכנסת את קודש הקודשים, גם דאגת להנחיל בה את קוד הלבוש שחייב את כל הבאים בשעריה להתלבש ולהתנהג בהתאם. לקראת חגיגות ה־70 למדינה לחמת בחירוף נפש על שימור כללי המתכונת הקבועה של טקס הדלקת המשואות, כשהתנגדת בצדק לנאומו של ראש הממשלה נתניהו בטקס. בסוף אומנם התפשרת והוא הונה אותך כשחרג בנאומו מהמוסכם. יזמת והקמת את יחידת הכנסת לתיאום הפיקוח הפרלמנטרי במגמה לחזק את כוחה של הכנסת כרשות המפקחת על הממשלה.

והנה, בשעות קשות אלה, כשאתה יולי צריך להציג ולהוכיח את הממלכתיות שכל כך אפיינה אותך לאורך כל הדרך, זה פתאום יולי אחר, לא אותו יולי הדמוקרט והציוני כפי שהגדרת את עצמך, יולי שלא מוכן לקבל את דעת הרוב ולקבל את התנאי הבסיסי והראשון לקיום דמוקרטיה בכל שלטון, בהליך לא דמוקרטי של התפטרות בלי כינוס הכנסת על מנת למנות לך מחליף. הגם אתה, יולי, הופך להיות שותף לאלה שקוראים לא למלא את הוראות בג”ץ ומוכנים לצפצף על החוק ועל בג”ץ? ובכלל, איך הגעת לזה? זה לא יולי שהכרתי. זה לא יולי שהיה ראוי ועתיד היה להיכנס ברבות הימים למשכן הנשיא, כמה חבל, יולי.