באישון לילה זה קרה: המהפך השלטוני הוכרע. חמישה שופטים קבעו מועד לכינוסה של מליאת הכנסת ואף קבעו מי ישב בראשה. הנימוקים היו פוליטיים. בהחלטה זאת, כמו בזו שקדמה לה, לא היה אפילו נימוק משפטי אחד הראוי להישמע, ככל שידיעתי משגת, ואפשר היה להבחין ללא קושי בנטיית הלב של מי שכתב אותה. קווים שאין לחצותם במדינה שמקדשת את עקרון הפרדת הרשויות, נחצו ברגל גסה; ולא בכדי זרק יולי אדלשטיין את המפתחות בזעם.
הרי ברור שהעתירות שבהן נתבקשו השופטים לדון הן פוליטיות מעצם טיבן; וגם שסירובו של אדלשטיין לאפשר את בחירתו של יו”ר קבוע לכנסת הוא פוליטי – ובכל זאת הם הכניסו את ראשם לתוך הקלחת הזאת ללא כל סמכות.
מאבקי הכוח במסגרת הרשות המחוקקת, שהיא רשות נבחרת, בניגוד לרשות השופטת, שבה מכהנים שופטים שהדרך שבה הם מונו אינה גלויה לעיני הציבור, הם לגיטימיים. אין לרשות השופטת רשות להיכנס אליהם.
יתר על כן, אם חוקי היסוד ותקנון הכנסת לא הופרו, אין לאף שופט רשות לשים את שיקול דעתו במקום זה של נבחרי הציבור; ואדלשטיין לא הפר שום חוק או פעל שלא במסגרת הדין. נהפוך הוא: תקנון הכנסת קובע במפורש שהמועד האחרון לבחירת יו”ר הוא יום הצגתה של הממשלה החדשה. הרציונל הוא שצריכה להיות הלימה בין הקואליציה שעליה נשענת הממשלה החדשה לבין היו”ר הנבחר, מי שאמור לסייע בידי הממשלה לקיים את סדר העדיפויות שלה.
אדלשטיין בסך הכל רצה לדחות את כינוס מליאת הכנסת כדי לתת הזדמנות לשתי המפלגות הגדולות לגבש, אולי, קואליציה; שיקול לגיטימי שאינו מצדיק התערבות של בג”ץ.
דא עקא, אסתר חיות ראתה בזה, משום מה, ”סיכול רצונו של הבוחר” - ולא היא. זאת אמירה שאין בה ממש – וחבל שהיא נאמרה מפי מי שצריכה להיות אמונה רק על חריגה מסמכות או על פגמים פרוצדורליים; לא מעבר לכך.
ועוד, מי שלא נהג באיפוק ובריסון, ביטוי המופיע בהחלטה הראשונה מבין השתיים, היה בית המשפט; ואין לי ספק שהרכב כזה עלול ביום מן הימים – והיום הזה לא רחוק – גם לעשות שינויים בחוק השבות. רק בדרך נס - ועל חודו של קול - לא תוקן חוק האזרחות באופן שיאפשר לפלסטינים רבים לקבל אזרחות ישראלית תחת הכותרת של “איחוד משפחות”. זה עוד לא קרה, למרבה המזל, אבל זה בהחלט יכול לקרות.
התרעות פיקוד העורף