מאז הפילוג בכחול לבן ממצב את עצמו יאיר לפיד כתקווה הלבנה הבאה בזירה. הפוליטית כמובן. במאמר ב"הארץ" ביום שישי ניסה לפיד לעטות את מסיכת האידיאולוג, שנושא בשורה חדשה ומרעננת לשיח הציבורי.

בכתיבתו ניכרה תחושת הדחילו ורחימו בגין הזכות להציג את הגיגיו בכותל המזרח של במת "הארץ", הבמה שזה לא מכבר ביטל בתופים ובמחולות את המינוי אליה במחאה על התכנים האנטי־לאומיים שלה, כהגדרתו. אפשר להניח שיחד עם תעודת ההכשר שהוציא לאחר בחירות מרץ לזועביס ולהיבא יזבק, הוא חידש גם את המינוי לעיתון לאנשים ששוב חושבים כמוהו, או נכון יותר הוא כמותם.

כשלפיד מתרווח בהנאה מאחורי מסיכת הוגה הדעות, הוא מטפס בנחרצות אופיינית הישר על האילן הכי גבוה בסביבה: "בראשית ברא אלוהים את היחיד", הוא מצטט את זאב ז'בוטינסקי. מטרת הציטוט הייתה לאשש תזה שלפיה נטש הליכוד את תורתו הליברלית־לאומית של מורה ורבה והפכה, בעידן נתניהו, לתנועה לאומית־יהודית.  

מי שתורת ז'בוטינסקי נהירה לו כמו פילוסופיה מצרית עתיקה, יכול להתרשם מההגיג הזה של לפיד. אבל מי שבקיא בתורה רבת־הרבדים והמורכבת של ז'בוטינסקי ויודע לשקלל את מרכיביה, למד שהיחיד שלו דווקא נתבקש לוותר מרצונו על חירות ההגשמה האישית ומתוך בחירה חופשית להקדיש את חייו לאומה ולמולדת, תוך שהוא בוחר לוותר על מאוויים פרטיים ולהתמסר להגשמת התקומה הלאומית.

כך עשה ז'בוטינסקי עצמו כשוויתר על תהילת עולם ספרותית ושקע כל כולו בעשייה המדינית־פוליטית. לכן אין סתירה בין הליברלי והלאומי. בליכוד, כמו אצל ז'בוטינסקי, הם דרים בכפיפה אחת, משלימים ולא סותרים.

לעומת זאת דווקא הליברליות של לפיד בעייתית למדי. ז'בוטינסקי, למשל, הקפיד להיבחר מחדש בתנועתו בכל שנתיים וטיפח כל העת צעירים שחלקו עליו, כמו יאיר שטרן, דוד רזיאל ואפילו מנחם בגין. לפיד לעומתו מנהל ביד רמה חבורה צייתנית שהוא ממנה בלי בחירות ובלי דמוקרטיה פנימית. מי שפוצה פה - עף.

ז'בוטינסקי גם קידש את שוק הדעות החופשי. אני מכיר מקרוב אנשים הסולדים מרבים מתוכני "הארץ" באופן הרבה יותר עקבי והרבה יותר עמוק מלפיד, ולא עלה בדעתם לבטל מינוי לעיתון בגלל כותבים שמרגיזים אותם. אבל הם ליכודניקים - לא ליברלים כמו לפיד.

לולא בריחתו האמיצה של בני גנץ מהקורלס של השמאל המדיני העמוק בהובלת מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, ספק אם לפיד היה זוכה לפרסם בעיתון אפילו מכתב למערכת. אבל בצוק העתים כל ממזר דוקטור.

מחנה השמאל, המשופע בשופטים ובפרקליטים בשירות המדינה וגם נהנה מתמיכת מיעוט לא מבוטל בציבור, לא מצליח להתאחד מאחורי מנהיג הנהנה מאוטוריטה אמיתית. בלית ברירה הוא מוצא עצמו נאלץ לאמץ אישים לא לו, שיכולת ההיבחרות שלהם אומנותם.

באדיבות בל"ד וחד"ש הצליח השמאל להנחית את גנץ על כס ראש הממשלה החל מאוקטובר 2021, והנה, במקום מצהלות שמחה אתה שומע בתפוצות השמאל דממה דקה במקרה הטוב, וקולות בכי ונהי במקרה הפחות טוב. אכן, אי אפשר לומר שאין לשמאל מקום לדאגה.

החשש הוא שבמקום לחזק את גנץ, קיצונים כמו שוקן ודומיו יבנו אלטרנטיבה לכאורה לליכוד, שלפיד הוא הסמן השמאלי שלה, לצדם של אביגדור ליברמן ובוגי יעלון. השפויים בשמאל מבינים שמדובר בחלום בלהות, שעשוי לעורר געגוע עמוק לגנץ ולגבי אשכנזי, ולבוז'י גם. שלא לדבר על יוסי ביילין, חיים רמון, עוזי ברעם ואפילו אברום בורג.

כל מי שמעוניין בהיווצרותו של משקל נגד דמוקרטי במרכז־שמאל צריך לקוות שגנץ, יחד עם מפלגת העבודה - השריד הדמוקרטי האחרון בשמאל השפוי - ינצלו את שותפותם באחריות הממלכתית כדי לבנות כתובת לציבור המחפש בית יציב ודמוקרטי.

קו אדום ראוי

בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני)
בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני)

בעת ששורות אלו נכתבות, נראה שהמשא ומתן להקמת ממשלה עלה שוב על דרך המלך. אבל אם טרם הייתה פריצת דרך, ראוי שתופיע מיד. אנו מצויים באירוע היסטורי שיכול לסמן פרשת דרכים בתולדות האנושות. מה שהיה כבר לא יהיה. המשבר יוליד שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים. הציבור מצפה מההנהגה להתעלות לגודל המשבר הרפואי והכלכלי שבו אנו נתונים.

גם השיפוט של הציבור את מנהיגיו יכול להיות שונה מהמקובל בימי שגרה. כך למשל ייתכן שגנץ ייתפס בדיעבד כמי שבניגוד לדימויו החיוור קמעה, הסתכן, גילה אומץ לב ואִפשר את האחדות הלאומית, בדיוק בשעה שנדרשה יותר מאי־פעם.

הציבור נושא עיניים להנהגה להגיע להבנה, להקים קואליציה ולפעול בצוותא כממשלה אחת ולא כשתי קבוצות המתגוששות כל העת. הגיע הזמן שהדאגה לציבור תהיה בראש מעיניה של ההנהגה על כל חלקיה, ועל כך היא תישפט.

בין היתר הציפייה היא שמרכיבי הממשלה ינהגו בהגינות כדי ליצור אמון ולהכשיר את האווירה שתאפשר פעולה הרמונית. במצב כזה אין מקום לפסילות. אבי ניסנקורן הוא איש מנוסה, שידע לשתף פעולה בהגינות עם יריבים פוליטיים בהיותו יו"ר ההסתדרות. נכון, הוא לא ימשיך את פועלם של איילת שקד ואמיר אוחנה לאיזונה הפוליטי של מערכת המשפט, אך ניתן לקוות כי יפעל לשיפור השירות לציבור ואולי גם להאצת הטיפול בסכסוכים אזרחיים על חשבון העיסוק הבלתי נלאה בנושאים פוליטיים. תמיד אפשר להיות מופתעים.

צריך לזכור שהיה זה יו"ר הסתדרות בדימוס, חיים רמון, ששם קץ לפוליטיזציה במערכת הבריאות, ולא שרי בריאות מהליכוד שקדמו לו. ואם לא היה מקום לפסילת ניסנקורן, קל וחומר יולי אדלשטיין.

אקדים ואומר: מבחינתי לא היה מקום לשום אופציה להרכבת ממשלה מלבד ממשלה עם גנץ ברוח ההסכמות עמו, מרגע שהחליט ללכת לאחדות. גם במחיר פירוק מפלגתו. כל סטייה חייבת להיות בהסכמתו. אבל יש נושא אחד שעליו אסור היה לוותר. לצד החלת החוק על ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן - ברמה העקרונית אסור היה להשלים עם פסילת יו"ר הכנסת משום שפעל על פי צו מצפונו, בדרך הנמנעת מלבזות את הרשות השופטת, כדי להגן על הרשות המחוקקת.

זהו קו אדום ראוי, שסטייה ממנו משמעותה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית ובעליונות המשפט, על כל שלוש רשויות השלטון: המחוקקת, המבצעת, וכן, גם על בית המשפט. על כל השאר מותר ואפילו רצוי היה להגיע לעמק השווה בהסכמה, כולל הנושא הציבורי החשוב של גודל הממשלה.

בעולם אידיאלי אפשר היה לצפות לצמצום במספר שרי הממשלה. במבנה הקואליציוני הקיים זו דרישה לא סבירה. 17 שרים בגין 58 ח"כים הוא מספר סביר למדי. גם הוא מחייב הפסקת כהונתם של שרים מהליכוד. מאידך, ההתחייבות ל־17 שרים בגין 19 ח"כים הייתה הבסיס להסכמה של גנץ להצטרף לממשלה.

העיקרון העומד מאחורי המספר הזה הוא הפריטטיות בקבלת ההחלטות. זהו עניינו של גנץ בלבד, לשקול מינוי פחות שרים מהגוש שלו כדי להגיע לממשלה של 27 שרים, וכל נושא שאינו מוסכם על ראש הממשלה וממלא מקומו יועבר אוטומטית להכרעתו של קבינט פריטטי. גם הדיווידנד לעמדה כזו יעמוד לזכותו בדרך לחיזוק מעמדו בציבור הישראלי בכלל ובציבור תומכיו בפרט.

[email protected]