בין הקשחת העמדות הפוליטיות לבין המצוקה העתידית עם התמשכות ההליך המשפטי בעניינו, ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר נראה פחות נלהב להקים את ממשלתו יחד עם הפלג המתפרק של כחול לבן בראשות בני גנץ.
למעשה, הצעד שבמסגרתו הצליח נתניהו לגרום לפיצול הקוקפיט, עוד לפני שבכלל שילם מחיר כלשהו, מיניסטריאלי או חקיקתי, נזקף לזכותו ומעמיד בסימן שאלה את יכולות ניהול המשא ומתן של גנץ.
עם זאת, יש לו עדיין על מה להיאבק. גם עם "הקלפים הטובים" שבידיו, עדיין קשה לראות כיצד נתניהו מרכיב ממשלת 61 ללא כחול לבן, כאשר יועז הנדל וצבי האוזר ממשיכים לצעוד לצד כחול לבן, גם בסיעתם העצמאית החדשה דרך ארץ.
לנתניהו צפויים עוד לא מעט מאבקים. ראשית, זהות שר המשפטים הבא תהיה בבחינת מסר משמעותי שיישלח מטעם הממשלה אל בית המשפט. האם יהיה זה מסר של הגנה וביצור הראשות השופטת, או רוח צוננת ומלאת בוז, כאשר משפטו של נתניהו צפוי להתחדש במאי?
עמדה נוספת במחלוקת היא תיק הבריאות. גנץ חייב לבוא עם הישג לנוכח כניסתו לממשלת החירום למאבק בקורונה, והשארת השר יעקב ליצמן בתפקידו לא תוסיף לו נקודות בלשון המעטה.
גם יו"ר הכנסת, שיכול להשפיע על סדר היום החקיקתי וסדרי הדיון במליאה, מהווה ציר אסטרטגי רב–חשיבות לנתניהו. מנגד, קשה יהיה לראות מצב שבו גנץ משלים עם חזרתו של יולי אדלשטיין, שסירב לציית להחלטת בג"ץ, לתפקיד - בשעה שיו"ר כחול לבן מנסה למצב את עצמו כמגן שלטון החוק.
בדרך יש גם שורה של מינויים ממלכתיים, שגם נתניהו וגם גנץ רוצים שתהיה להם השפעה על זהותם. מדובר בין היתק בפרקליט המדינה הבא, ביועץ המשפטי לממשלה שאמור להתחלף בעוד כשנה, במינוי שופטים בערכאות השונות ומפכ"ל המשטרה ועוד.
אף שאולי נראה שגנץ שגה באופן קבלת ההחלטה על כניסה לממשלה תחת נתניהו, עדיין יש לו כמה וכמה קלפים שיכולים להביא לו הישגים.