עם ישראל, יקיריי. השנה אנחנו מציינים את ליל הסדר בנסיבות לא פשוטות, בצל “מכת הקורונה”, הדבר המודרני, שמשיתה על כולנו גזירות קשות. פתאום אנחנו נוכחים כמה יקרים הם אותם דברים פשוטים, “פשוטים וחיים”, שמרכיבים את היומיום של כולנו. דברים פשוטים כמו לצאת החוצה ולנשום את ריח האביב - שמלווה בכל שנה את חג הפסח; כמו התכונה הרוחשת, הישראלית כל כך, שמלווה את הסידורים וההכנות לקראת בוא החג; כמו ההתכנסות המשפחתית - האהובה והמוכרת, יחד, סביב שולחן הסדר.

פתאום, כשנכפים עלינו “ריחוק חברתי”, סגר ובידוד משפחתי, מתחדדת חשיבותה של מצוות “והגדת לבנך” של מעשה העברת הסיפור מדור לדור - מהסבות והסבים אל הבנים והנכדות, אל הנכדים והנינות. זה הסיפור שלנו, העוגן שלנו, מה שקושר אותנו יחד - גם כשאנחנו נאלצים להיות בנפרד. אבל למרות הכל, אווירת החג כבר בפתח, היא מגיעה ושורה עלינו, והיא ייחודית וסוחפת. למרות הכל, נסב אל שולחן הסדר, נברך “שהחיינו”, ונספר את הסיפור – לקרובים שמסובין לצדנו, וגם לאלה שקרובים לא פחות – אך נאלצים לחגוג איתנו את החג – מרחוק.

בתיאור סבלם של בני ישראל במצרים, בספר שמות, נכתב: “וייאנחו בני ישראל, ויזעקו, ויזכור אלוהים את בריתו, את אברהם, את יצחק, ואת יעקב”. בימים האלה, יקיריי, כולנו מתפללים – בנפרד אבל ביחד – צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, לימים הטובים שבדרך. כולנו מבקשים – “זכור לנו ברית אבות”.

חג פסח שמח, יקיריי. לשנה הבאה – ביחד. עם ישראל חי.