הציווי בתרבות המערבית הוא להיות מאושר, לחשוב חיובי, ליהנות מהרגע. מסר זה ניבט מכל עבר. מאות ספרים על "כיצד למצוא אושר" נכתבו בשנים האחרונות. תעשייה שלמה של מומחים לעזרה עצמית שואבת את זכות הקיום שלה מהחיפוש המתמיד שלנו אחר האושר. מציאות זו פרדוקסלית לאור הדיווחים על אחוזים הולכים וגדלים של דיכאון, המתפשט כמגיפה בחברה המערבית. למרות הכת, הכמעט אוניברסלית, המטיפה לאושר, הסיפוק מהחיים בחברות מערביות לא השתפר במשך דורות. הביקוש לנוגדי דיכאון עלה ב־50% מאז שנות ה־90, ומידת שביעות הרצון מהחיים הולכת וקטנה בעקביות.
מה אומר המדע?
זה עשוי להפתיע אתכם, אולם אף שהמשתנה הראשון שעולה בראשנו בהקשר של האושר הוא כסף, לכסף ואושר יש מערכת יחסים מאוד מורכבת. אחד הממצאים העקביים שחוזרים על עצמם הוא שברגע שהגענו לנקודה שבה הבטחנו את הצרכים שלנו (שבחברה המערבית כוללים שני רכבים, מחשב ונייד לכל ילד, חוגים וחופשה שנתית), תוספת הכנסה משנה מעט מאוד, אם בכלל, את מידת שביעות הרצון והסיפוק מחיי היומיום.
עם זאת, חשוב להבין שיש הבדל מהותי בין תפיסת האושר שלנו למידת שביעות הרצון בפועל. למה הכוונה? אם נשאל אדם שמרוויח 50 אלף שקל בחודש על מידת שביעות הרצון שלו, גובה ההכנסה ימלא תפקד מרכזי בתשובה שלו. אלא שבפועל אנחנו רואים שמעל להכנסה של 80 אלף דולר בשנה (ממוצע של 28 אלף שקל בחודש), תוספת כסף רק מעלה מתחים וגורמת לעלייה בתחושות השליליות. בנוסף, נמצא כי אנשים שמוציאים את הכסף על פנאי ובילויים או משתמשים בכסף לקניית זמן (בייביסיטר, עזרה) - רמות הסיפוק שלהם יהיו גבוהות יותר.
נכון, חלקכם מזדעקים בעת קריאת שורות אלו ושואלים את עצמכם: ״מה, אם אקבל עכשיו 20 מיליון דולר, זה לא יעשה אותי מאושר יותר?״, ובכן, התשובה היא שזכייה פתאומית בסכום כסף גבוה בהחלט תעלה בצורה משמעותית את רמות הריגוש שלכם, אולם ריגוש אינו אושר. אושר לא נמדד כאן ועכשיו, אלא לאורך זמן. תחושת אושר יכולה להימדד רק בדיעבד, במחשבה לאחור, לאחר עיבוד החוויות.
מוצר או חוויה?
נגיד שקיבלת סכום כסף בהפתעה. מה יעשה אותך יותר מאושר, לצאת לחופשה או לקנות את הגרסה האחרונה של האייפון? התרבות המערבית מעודדת רכישת מוצרים, כיוון שהיא מניחה שיש קשר בין רכוש לאושר. אנו קונים מוצרים, כי אנו סבורים שהם יעשו אותנו מאושרים, אבל מידת ההנאה ממוצר פיזי מוגבלת בזמן. קיימת הנחה לוגית, שלפיה אובייקט פיזי ישרת אותנו תקופה ממושכת, ולכן יגדיל את רמות הסיפוק שלנו לזמן רב יותר, לעומת חוויה חד־פעמית, כמו קונצרט או חופשה, שברגע שנסתיימו - נותרנו ללא כלום.
אולם הנחה זו שגויה. בטווח הקצר אין הבדל ברמות הסיפוק שנמדדו מיד לאחר הרכישה ובתום החופשה. עם זאת, כאשר נבחנה רמת האושר לאחר מספר חודשים, נמצא כי חופשה העלתה את רמת האושר משמעותית יותר ממוצר. יתרה מזאת, רמת הסיפוק מהמוצר ירדה באופן משמעותי.
העובדה שפריט נוכח פיזית בסביבתנו עובדת לרעתו ומביאה לכך שיהיה קל יותר להסתגל אליו. הוא הופך לסטטוס קוו, לנורמלי החדש. אם בתחילה המוח משקיע אנרגיה מנטלית בעיבוד של גירוי חדש, לאחר חשיפה ממושכת לאותו גירוי, כבר לא נדרשת השקעת משאבים, והגירוי כבר לא מוביל לאותה רמה של עוררות מוחית. לאחר ההתרגשות ההתחלתית, קיימת התרגלות שמושרשת בנו מלידה. מדובר בתופעה הנקראת אדפטציה הדונית, שמוגדרת כנטייה אנושית להתרגל לדברים שבעבר נתפסו כמרגשים.
ההבדל בין ריגוש לאושר
הריגוש לעולם לא נותר בשיא. אין זה משנה אם התקבלת ללימודי רפואה, אם הבחורה שרצית כבר תקופה ממושכת הסכימה סוף סוף לצאת איתך, או אם קיבלת הצעת עבודה חלומית. לאחר תקופה מסוימת, ההנאה מתחושת הזכייה תישחק בהדרגה, וגם האירועים המרגשים ביותר יפסיקו להשפיע. אירועים אלה הופכים להיות נקודת הייחוס החדשה, שעל פיה אנו מעריכים את מה שקורה לנו. לאחר שקיבלנו את מה שרצינו, מהר מאוד זה מפסיק לרגש אותנו, ועל מנת להגיע לאותן רמות סיפוק, יהיה צורך באתגר חדש שירגש אותנו.
על פי ד"ר תומס גילוביץ', "אחד מאויבי האושר הוא הנטייה האנושית להסתגל במהירות לדברים״. מוחנו לומד לחסוך את עלויות "הריגוש" מגירוי מסוים, מכיוון שהוא מעדיף שלא לבזבז משאבים קוגניטיביים לשווא. אין שום טעם להמשיך להתרגש ממשהו שאין לו ערך הישרדותי עבורנו. לעומת זאת, כאשר מדובר בצבירה של חוויות, ערכן עולה עם הזמן. הסיפורים וזכרם הופכים נעימים יותר עם הזמן. גם חוויה שלילית עשויה להפוך לסיפור טוב.
התפקיד של הזיכרון
בכל פעם שאנו שולפים חוויה מסוימת מהזיכרון ומביאים אותה למודעות, החוויה משתנה מעט, וחוברת לפריטי מידע נוספים, שצפו בזמן ששלפנו את הזיכרון. זו הסיבה לכך שאם נשאל בני זוג כיצד הם הכירו, כל אחד מהם יספר סיפור שונה לגמרי. הזיכרונות שלנו מחוויות נוטים להשתנות ולהתעצב מחדש עם הזמן. האופי הדינמי של הזיכרון גורם לכך שערכן של חוויות עולה עם הזמן ומעלה את רמות האושר שלנו. גם המידה שבה אנו מעריכים אירוע כשלילי - משתנה עם הזמן, והופכת חיובית יותר. לכן אירוע שהיה מפחיד בעבר - עשוי להפוך לסיפור בונה אופי, וטיול שנהרס כי לא הפסיק לרדת גשם - הופך לזיכרון משעשע.
העיבוד של חוויה מסוימת בזיכרון מתחיל הרבה לפני שמתחילה החוויה. נמצא כי ההנאה מתכנון חופשה רבה יותר מההנאה מהחופשה עצמה. הדופמין, אותו מוליך עצבי הקשור בתחושת סיפוק, מצוי ברמתו הגבוהה ביותר בציפייה. זוהי גם הסיבה לכך שחוויות יוסיפו לאושר שלנו הרבה יותר ממוצרים פיזיים. בזמן הציפייה לחוויה, ניתן לדמיין תרחישים שונים לאופן שבו תתרקם החוויה, לעומת רכישה מטריאליסטית שבה אנחנו פחות או יותר יודעים מה אנו עומדים לקבל, ולכן יש פחות מקום למשחק עם הדמיון.
ההתעקשות של הטבע
הבדיחה מספרת כי הנשיא קלווין קולידג' ורעייתו גרייס ביקרו בחווה שבה היה לול תרנגולות. אשת הנשיא התפעלה מכמות הביצים הרבה יחסית למספר התרנגולים הזכרים, ושאלה את החוואי לפשר התופעה. החוואי ענה בגאווה שהתרנגולים שלו מבצעים את חובתם עשרות פעמים ביום. "שמא תוכל להפנות לכך את תשומת לבו של מר קולידג'?", שאלה אשת הנשיא. הנשיא שמע את השיחה ופנה לחוואי: "האם בכל פעם התרנגול משרת את אותה התרנגולת?", "מה פתאום? בכל פעם עם נקבה אחרת!", השיב החוואי. "שמא תוכל להפנות לכך את תשומת לבה של הגברת קולידג'?", סיים הנשיא.
אחד הניסויים הראשונים שבחן זאת בוצע בחולדות. זכר הוכנס לכלוב עם שלוש נקבות מיוחמות. לאחר זמן מה, מותש מההזדווגות האינטנסיבית, הוא סירב להיענות לאיתותים מהנקבות, שביקשו להמשיך באקט המיני. כאן מתרחשת תפנית בעלילה: כוחותיו של הזכר שבו כבמטה קסם כשהוכנסה חולדה חדשה ומיוחמת לכלוב, והוא החל להזדווג עמה במרץ. על מנת להבטיח מחזוריות מינית שתאפשר מגוון גנטי, הטבע גייס מוליך עצבי בשם דופמין, המעורב בתחושות עונג וסיפוק. הטבע דאג לכך שרמות גבוהות במיוחד של דופמין מופרשות בזמן קיום יחסי מין עם פרטנר חדש. זאת מכיוון שככל שהשונות הגנטית גדלה, כך עולה הסיכוי לשרידות הצאצאים.
מה שמאפיין את המין האנושי זה שבני אדם מסוגלים להיות בתשוקה רק כלפי דברים שאינם מושגים. זה לא משנה אם מדובר על פרטנר זוגי, רכב או בגד. ברגע שהדברים הפכו מושגים - אוטומטית התשוקה אליהם יורדת.
הקשר הגנטי
לתחושת האושר יש מרכיב גנטי חזק. לכל אדם יש רמת אושר בסיסית. מי שרמת הבסיס שלו גבוהה, יהיה שמח רוב הזמן. מי שרמת הבסיס שלו נמוכה, יזעיף פנים רוב הזמן. רמות אלו לא משתנות הרבה במהלך החיים. זו הסיבה לכך שתקופה מסוימת, לאחר סערת הרגשות שנגרמת מאירוע מסוים, חיובי או שלילי (למעט אירועים טראומטיים, כמו אובדן ילד), נחזור לרמת הבסיס שמאפיינת אותנו.
חוקרים עקבו אחר אנשים שזכו בלוטו (סכום הנע בין 50 אלף למיליון דולר) , לעומת אנשים שעברו תאונת דרכים שבעקבותיה סבלו משיתוק בגפיים. הזוכים בלוטו דיווחו על שביעות רצון גבוהה יותר מיד לאחר הזכייה, אך שנה לאחר מכן לא נמצאו הבדלים בין שתי הקבוצות. מכאן שלא משנה מה החיים ״יזרקו״ עלינו, רמת האושר שלנו תחזור לאותה נקודה. נמצאו רק שתי פעילויות שמעלות את רמת האושר מעל רמת הבסיס - פעילות ספורטיבית קבועה ופעילות התנדבותית אלטרואיסטית.
הרשתות החברתיות פוגמות באושר
אנחנו יצורים חברתיים, ולכן הגיוני היה לחשוב שההזדמנות לאינטראקציה בלתי מוגבלת, המתאפשרת באמצעות הרשתות החברתיות, תיטיב עם הרווחה הפסיכולוגית שלנו. עם זאת, עשרות מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שדיכאון בקרב צעירים קשור באופן ישיר לכמות הזמן שהם מבלים ברשתות החברתיות.
הבעיה העיקרית טמונה בפער הבלתי אפשרי שבין החיים הנוצצים של אחרים, לבין המציאות. ברשתות החברתיות יש השוואה בלתי פוסקת ל״אושר״ של אחרים, שתמיד מופיע לנו בפיד בתצורה הכי נוצצת שלו. זאת בזמן שאנחנו מעוכים על הספה עם שיער סתור ומנקים פירורי "דוריטוס" מהסוודר המהוה. כשאנחנו מסתכלים, למשל, על תמונה אידיאלית של משפיענית בדרך לאירוע, אנחנו לא לוקחים בחשבון את המריבות שהיו לה בדרך או את השעות שהקדישה לאיפור ולעיצוב שיער. מפה כבר מתחילה ההשוואה, שהיא בלתי אפשרית ולא הוגנת מלכתחילה.
אנשים נוטים להעלות פוסטים שמראים אותם באור חיובי, מה שמוביל לתחושה שלכולם יש חיים מוצלחים יותר משלנו. מחקר שנערך באוניברסיטת ניו יורק הראה שאנשים שהשביתו את חשבון הפייסבוק שלהם למשך חודש, הפגינו עלייה ברמות האושר לצד ירידה בחרדה, עיסוק מוגבר בתחביבים והרבה יותר פנאי למשפחה וחברים.
מה יעשה אותנו מאושרים?
הטבע תכנת אצל בני אדם מנגנון, שהיה בעל יעילות מוכחת בטבע, אבל כיום הוא רק פוגם באושר שלנו. במקום שהמנגנון יהיה בנוי כך שככל שנקבל יותר, נהיה מאושרים יותר - ככל שאנחנו מקבלים יותר, אנחנו רק רוצים יותר. המנגנון מביא לכך שכל הזמן נהיה במרדף חסר תכלית אחר הדבר הבא.
כאשר שאלו צעירים מה יעשה אותם מאושרים, רובם ענו שכסף ופרסום. כדי לבחון זאת, מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד עקב אחרי יותר מ־700 איש במשך 80 שנה. המחקר החל כשהיו בני 19 וניטר את כל מהלך חייהם. החל משנת 1938 נבדקו משתנים כמו קריירה, בריאות גופנית, לחץ דם, אינטליגנציה, מחלות תורשתיות וכל משתנה נוסף שאפשר לחשוב עליו.
מניתוח תוצאות המחקר התברר שיחסים משמעותיים, יותר מאשר כסף או פרסום, הם הגורם העיקרי לאושר. ולא מדובר במספר הקשרים, אלא באיכותם. בשנים האחרונות, אף שמספר החיבורים עולה (קשרי פייסבוק), ממוצע הקשרים המשמעותיים הולך ויורד, ותחושת הבדידות - שנמצאה כמקצרת משמעותית את החיים - הולכת ועולה.
קשרים משמעותיים הם אלו המסייעים לשמור על בריאות פיזית ומנטלית - יותר מהישגים, אינטליגנציה או מראה. אז רבותיי, להשקיע בקריירה זה חשוב, וכסף חשוב לא פחות - אבל ההשקעה המשתלמת ביותר היא טיפוח הקשרים שאתם יוצרים במהלך החיים.