מדינת ישראל הייתה מהראשונות בחציו המערבי של כדור הארץ שפעלו ביעילות ובנחישות כנגד התפשטות נגיף קורונה. לא ניתן לקחת מהקברניטים את אומץ הלב שהיה להם, עת קיבלו החלטות בתחילת התהליך, אך אין ספק כי למרות הכוונות הטובות, המשכו היה צולע. במקום האומץ שהפגינו נותרנו עכשיו עם פחד – פחד מלחץ פוליטי, פחד מביקורת, פחד מהכרעה. כעת, כשאסטרטגיית היציאה איננה רק תקווה רחוקה, אלא מציאות שהתחלנו ביישומה, יש צורך במנהיגות אחרת. כזו המונעת מתקווה, ולא פחות חשוב, מהיגיון.

דמיינו לו היינו נכנסים לסגר בגין איומים שונים, כאלו אשר גבו וממשיכים לגבות חיי אדם, בסדרי גודל עצומים יותר מנגיף קורונה, כמו למשל תאונות הדרכים. בכל שנה, נהרגים בשל תאונות דרכים כ־1.2 מיליון אנשים ברחבי העולם, 349 הרוגים רק בישראל (ב־2019). דמיינו שהממשלה הייתה מטילה סגר על המדינה כולה בשל עלייה במספר ההרוגים בכבישים. האזרחים, בעלי העסקים וייתכן שאף בית המחוקקים היו מזדעקים על חוסר ההלימה שבהחלטה זו, בין הבעיה לפתרון. חוסר הלימה זה, תקף גם למאבק בהתפשטות הקורונה.
 
הבחירה הגורפת לעצירת התפשטות הנגיף ושיטוח העקומה מחד גיסא, והפקרת הכלכלה תוך עלייה מסיבית באחוזי האבטלה מאידך גיסא, לא יעמדו במבחן התוצאה. עלינו למצוא את שביל הזהב, הדרך שתאזן בין כל הסיכויים והסיכונים הקיימים בהתמודדות עם הנגיף, וזאת במקביל להשבת המשק לתפקוד והחזרת האזרחים לשוק העבודה.

קורונה: הרחובות בישראל סגורים לתנועת אזרחים (צילום: מרק ישראל סלם)קורונה: הרחובות בישראל סגורים לתנועת אזרחים (צילום: מרק ישראל סלם)

 
קווי היסוד של מדיניות זו צריכים להתבסס על מספר אפיקים: הראשון, חיזוק וייעול מערכת הבריאות, תוך גיוס כוח רפואי זמין, יצירה ויבוא של מכונות הנשמה בכל מחיר ויצירה ויבוא של מערכות לבדיקת הידבקות ונשאות נוגדנים. עלינו להגדיל את מספר הבדיקות כך שכל אזרחי המדינה ייבדקו, גם אם הדבר דורש עלייה ל־100 אלף בדיקות ביום. האפיק השני, בידוד סלקטיבי על פי גיל, מצב בריאותי ואזור מגורים, כפי שעושים כוחות הביטחון.

אך קצב הבדיקות הנמוך מקשה על איתור וקבלת ההחלטות להמשך הדרך. לדוגמה, חתך גיל 65 ומעלה מהווה כ־15% בלבד מכוח העבודה הפעיל במשק. את אוכלוסייה זו, אפשר ואף נכון לבודד, ללא פגיעה ישירה ומשמעותית. האפיק השלישי – החזרת מרבית אזרחי המדינה למעגל העבודה, וזאת לצד השבת כלל מוסדות החינוך לפעילות ואף חלק ממרכזי הקניות, תוך הקפדה על הוראות מחמירות.

יהיו מאות אלפי נדבקים, אך הרוב הגדול אינו מהווה קבוצת סיכון ולא יזדקק לאשפוז. מחקרים שונים, כמו זה שפורסם על ידי האלוף במיל’, יו”ר סוכנות החלל הישראלית וראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב, יצחק בן ישראל, טוענים כי גם במדינות כמו שוודיה, אשר המשיכו בשגרת חייהן כמעט כרגיל, יש דעיכה מהירה במספר הנדבקים החדשים לאחר כשמונה שבועות מהתפרצות הנגיף. בדומה  לישראל, גם מדינות כמו אוסטריה ודנמרק, בעלות מספר אזרחים דומה, התחילו כבר לפעול בכיוון. בדנמרק חזרו כבר להפעיל מסגרות חינוך עד גיל 11 ובאוסטריה ייפתחו  חנויות, כשלשתיהן לוח זמנים מפורט להמשך צעדי יציאה מהמשבר.

קורונה: שוטרים אוכפים הסגר בכיכר הבימה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)קורונה: שוטרים אוכפים הסגר בכיכר הבימה בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

אסטרטגיית היציאה צריכה להיות החלטית ולתת מענה כלכלי ותקווה לאזרחי המדינה. עלינו להוציא את העגלה מהבוץ, על ידי סיוע ישיר לבעלי עסקים קטנים ולעצמאים, תוך שתינתן להם זכאות לדמי אבטלה, הנגשת מענק מותנה להחזרת עובדים ומתן סיוע מיידי למגזר השלישי. הכל כמובן לצד הקלה משמעותית בחסם הבירוקרטי והטמעת פיתוחים טכנולוגיים. נעזור במימון לעסקים ככל שיידרש בכדי להצילם מקריסה. בנוסף, על המדינה להחזיר לידיה כסף שהועבר שלא לצורך.

הסגר המלא לא היה הפתרון הנכון מלכתחילה, וכעת מסתמן כי הוא הגורם המרכזי לנזק ולהרס הכלכלה. נכון, יש אי־ודאות, הבחירה בשביל הזהב ייתכן שמסוכנת ותיצור חולים, מונשמים ומתים, אך המציאות הנוכחית במשק מחייבת את ההנהגה להתמודד עם המגיפה לצד המשבר הכלכלי ולא בנפרד.

הפניות שנעשות אלינו כמחוקקים, ממגוון שלם של אוכלוסיות הנפגעות מהמצב הקיים, רק מחזקות שיש צורך בשינוי. עלינו לנהל מערכה מקיפה, כזו החושבת מחוץ לקופסה ולא מסתפקת בפתרונות קצרי טווח. נסתגל לקורונה ונתמודד איתה, אך המשבר הכלכלי שפוקד אותנו ילווה אותנו עוד שנים רבות. בצל המגיפה, עלינו להתנהל בתבונה, באחריות, באומץ, בקור רוח ובתכנון המחר. 

הכותב הוא חבר כנסת ומנהל מטה השטח מטעם יש עתיד־תל"ם