ראובן ריבלין הגיע לכנסת לאחר פעילות אינטנסיבית בסניף של הליכוד בירושלים, כשבשיאה של תקופה זאת בית”ר ירושלים זכתה באליפות המדינה כשהוא עמד בראש המערכת. אינני מזלזל, חלילה, בכל אלה, אבל בד בבד אני נזכר בנשיאים אחרים שמדינת ישראל ידעה להוציא מקרבה. ראש וראשון היה כמובן חיים ויצמן. מסכת חייו עתירת המעש תהיה בוודאי חקוקה לדורות; כמו גם כתביו ועשייתו המדעית. דוד בן גוריון, כך מספרים כותבי העתים, בנה את מוסד הנשיאות רק לכבודו. איש מהם לא חשב שבתפקיד הזה יש יותר מאשר יש בו: עדות לתקומה המופלאה של העם היהודי – כשלוש שנים בלבד לאחר שרבים מבניו יצאו ממחנות ההשמדה – וסמל לחידוש ריבונותו עתיקת הימים בארץ אבותיו. אלה היו, ללא ספק, ימים אחרים; וחשוב שכולנו נתגעגע אליהם. ויצמן ידע את מקומו. הוא לא חיפש לעצמו תפקידים אופרטיביים שיבליטו את חשיבותו. הוא הניח לבן גוריון לטפל בענייני המדינה והוא התרכז בהקמת מכון ויצמן. את אפו הוא תחב, לדבריו, רק לתוך הממחטה שלו.
נזכרתי בערגה רבה בכל אלה, ובנשיאים שבאו בעקבות ויצמן, יצחק בן צבי וזלמן שז”ר לדוגמה, אנשי ספר, דווקא בימים אלה כשריבלין צועד ברגל גסה לעבר מחוזות שאסור לו להיות בהם. תפקידו הממלכתי איננו מאפשר לו לשחק במגרש הפוליטי. שם, הרי אי אפשר להישאר בלתי מזוהה. וזה העניין: אם מועמד להרכבת ממשלה לא הצליח להרכיב ממשלה בתוך תקופת הזמן שהחוק מדבר עליה, על הנשיא להאריכה, לבקשתו של המועמד להרכבת ממשלה, בעוד 14 ימים או להטיל את המשימה על חבר כנסת אחר שמבקש לעשות את המלאכה. ריבלין בעט בכל אלה והלך בדרכו שלו.
סעיף 9 לחוק יסוד: הממשלה קובע במפורש כך: “יטיל הנשיא את התפקיד להרכיב ממשלה על חבר אחר של הכנסת שהודיע לנשיא שהוא מוכן לקבל את התפקיד”. הלשון היא מפורשת ואיננה משתמעת לשתי פנים. החוק מטיל חובה סטטוטורית על הנשיא; ובכל זאת, ריבלין סירב להטיל את המשימה על בנימין נתניהו. וכשאין עליו מוראו של בית המשפט, בשל חסינותו, למה שהוא לא ינהג כבריון השכונתי? הוא גם סירב לבקשה משותפת להאריך ב־14 ימים את משך הזמן שניתן לבני גנץ כדי להרכיב ממשלה; ואני שואל את עצמי מאין מגיעה החוצפה הזאת. כלום לא ברור לריבלין שהמשחקים שהוא משחק חורגים ממסגרת התפקיד הממלכתי שהופקד בידיו?
ושוב, לאחר שהנשיא יודיע ליו"ר הכנסת שלא עלה בידי איש מחברי הכנסת להרכיב ממשלה, מה שבוודאי לא נכון, יכולים 61 חברי כנסת להודיע לו בתוך 21 ימים שהם מבקשים להטיל את המשימה על חבר כנסת פלוני. במקרה כזה, חייב יהיה הנשיא להטיל את המשימה על אותו חבר כנסת. אינני יודע כיצד ינהג אז הנשיא; יסרב לבקשה של רוב חברי הכנסת או יחכה עד שבית המשפט העליון יורה לו שלא להיעתר לבקשה הזאת אם אותו פלוני יהיה נתניהו?
אין ספק שמדינת ישראל נקלעה לאנרכיה חוקתית. הנשיא עושה ככל העולה על רוחו בניגוד לחוק. בג”ץ בונה לעצמו דין משלו. היועץ המשפטי חורג, לא אחת, מסמכותו. ופרקליטות המדינה מתנהגת כאילו שתפקידה הוא למשול, ולא לקיים את מצוות החוק. ותקינות המשטר, מה עליה?