שני ספרי זיכרונות, שניים מני רבים, מונחים על השולחן מהתקופה המכונה "תקופת השואה והגבורה" - "מן הדליקה ההיא", של אבי, חיים ז"ל, וספרה של אמי, פנינה ז"ל, "ימינו היו הלילות". מסתכלת עליהם. זיכרונות צפים, גאווה מהולה בעצבות. נשארנו, ילדי הלוחמים, לספר את סיפורם.
אמי, פנינה לבית פפייר, נולדה בעיירה נובידבור, הסמוכה לוורשה בירת פולין, בבית ציוני שאת קירותיו פיארה תמיד קופסת הקרן קיימת. סבי היה חובב מוזיקה ודודי היה פעיל בתנועת הבונד. אמי פנינה, הייתה לה זיקה אל הבריות בדרכה שלה. ילדה שמחה ועליזה, הכי קטנה בבית. בית שתמיד היה ידוע בתכונה של נכנסים ויוצאים.
אמי נמנית עם המעטים שעמדו בקרב נגד הגרמנים בהנהגתו של מארק אדלמן ז"ל בשטח המברשתנים. בסיומו של הקרב יצאה עם החבורה דרך תעלות הביוב ללחימה ביערות ווישקוב. למעשה, זו תמצית ותחילת סיפור חייה של אמי פנינה. לוחמת ביערות שבסביבה, סובלת עם חבריה לקבוצה מהקור מהרעב, מהפחדים. אחר כך היא שבה לוורשה, ומסע תלאות זה מסופר בספרה.
התרעות פיקוד העורף