מחיר ההדחקה: האביב הגיע ועמו הימים שבהם אנו מציינים את מועדי תקומתנו. כמדי שנה, תכבד האומה את האנשים שהקריבו עצמם למען נהיה “עם חופשי בארצנו”. אך חלל גדול פעור בשורות גיבורי התהילה שלנו. אנו נוהגים להתעלם מחצי מיליון יהודים שלחמו במדי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. אנשים אלה, למרות הגבורה שהפגינו, לא קיבלו מקום בשיח הגבורה הישראלי. בעיני קובעי הנרטיבים ומחוללי האמת ההיסטורית שלנו, הסיפור שלהם פשוט לא היה סיפור יהודי.
לכאורה, יש הרבה אמת בטענה הזו. יהודי ברית המועצות לא התגייסו בגלל מוצאם, הם לא ברחו מהגטו ולא יצאו לחזית כדי להציל את אחיהם הנרדפים. הם לחמו כדי להגן על המולדת הסובייטית ומשטרה הקומוניסטי. קריאת הקרב שהשמיעו הייתה “למען סטאלין!”, וחלק גדול מהם אף ניסו להדחיק את שייכותם לעם ישראל. הם השתדלו להיות כמו כולם: הסתתרו תחת שמות בדויים, העלימו פרטים וניסו להדחיק את האנטישמיות. כששאלתי את סבא שלי, ששרד פציעה קשה במלחמה, אם הוא חווה אנטישמיות או אפליה, הוא השיב באופן נחרץ: “לא היה שום הבדל ביננו לרוסים, מעולם לא הרגשנו אנטישמיות. לחמנו כגוף אחד”. רק כשקראתי את מכתביו מהחזית, נתקלתי במשפט תמוה על מפקד שמתנכל לו “מסיבות ידועות”. התברר שהמפקד נהג לשלוח אותו למשימות המסוכנות ביותר רק בגלל היותו יהודי.
הסביבה – האויב הנאצי והחבר לשוחה, המפקד הישיר והמפקד העליון, האיכר הפשוט ונציג המפלגה הבכיר – לא נתנה להם הזדמנות לשכוח את מוצאם. בניגוד לחבריהם לנשק, היהודים היו צריכים לנשוך את שפתם כשבשיחה אקראית היו נחשפים לאמירות אנטישמיות. בניגוד ללוחמים האחרים, האופציה של לעבור צד לא הייתה פתוחה בפני היהודים. גרוע מכך, גם לא הייתה להם אפשרות ליפול בשבי. פקודה נאצית קבועה: “קומיסרים ויהודים – צעד קדימה!” הפרידה מיד בין מי שהלך למחנה שבויים ומי שהלך אל דרכו האחרונה. העיטורים והמינויים הבכירים שהוענקו ליהודים היו קצובים במכסות, ללא קשר לביצועם בפועל. בשעה שעמדו מעל גאיות ההריגה, כשהביטו בעיניים דומעות על חורבות הגטאות, כשפתחו את שערי אושוויץ, הם ידעו שיכלו להיות בצד השני של המבט הדואב. וגם כשהגיע יום הניצחון הנכסף, משהו הפריד בין הלוחם היהודי לחבריו. ארקדי תימור, מפקד גדוד טנקים בקרב על ברלין, איבד בגאיות ההריגה 52 מבני משפחתו. בשעה שכולם רקדו ושרו, הסתתר בטנק ובכה, כי בניגוד לכל השאר, לא היה לו לאן לחזור. תימור רצה לנקום, ונתן הוראה להציב בכיכר שני מטבחים צבאיים, לחלק מרק לגרמנים הרעבים, וללוות כל צלחת במילים “המפקד היהודי שלנו מאחל לך בתיאבון”.
כמה חבל שאחרי כל מה שעברו הווטרנים הם צריכים להילחם גם על מקום בפנתיאון הגבורה היהודי. ההפסד הרי כולו שלנו. היהודים האלה הגנו בגופם על העולם החופשי ואנחנו חבים להם את עצמאותנו – ולו בגלל שעצרו את מי ששאף להשמיד ולאבד את עם ישראל כולו. הסיפור שלהם הוא חלק בלתי נפרד מתולדות עמנו, ואותו יש לספר, ללמוד וללמד לדור הבא.
נכתב כחלק מפרויקט הנגשת סיפור שואת יהדות ברית המועצות של קבוצת דור 1.5 והבריגדה התרבותית