יש לא מעט בני נוער בישראל שבית הספר הוא החומה המונעת מהם לחזור לרחוב, שהכיתה היא המקום המוגן שלהם, שהמורה היא הדמות שעליה הם סומכים והחיוך שלה בבוקר עושה את כל ההבדל. יש לא מעט מהם שאילולא בית הספר, הם כבר היו חוזרים לרחוב, לסמים, לאלכוהול, לעבריינות. בימים אלה, מנהלי בתי הספר לנוער בסיכון והמורים עושים מאמצים כבירים על מנת להמשיך ולקיים תחת כל תנאי את הקשר עם אותם בני נוער, לייצר עבורם שגרה, להמשיך להחזיק אותם חזק ולא לאפשר להם לוותר על מה שהשיגו עד כה.
כשהמדינה נכנסה לסחרור הקורונה, נותרו אוכלוסיות שלמות מחוץ לתוכניות ההצלה הלאומיות הגדולות, מגזרים שלמים שלא חשבו כיצד להנגיש להם את המידע, כיצד נכון לדבר איתם ולפעול מולם, כיצד לרתום אותם ולהגן עליהם. המגזר הערבי, המגזר החרדי, הבדואים, שכונות העוני, מקלטי הנשים המוכות – המדינה לא נותנת להם מצופים היום, והם בקריסה, הם לא יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן. בני נוער שמגיעים מבתים הרוסים, ממשפחות אלימות, מהורים ללא אפשרות כלכלית לדאוג להם צריכים להיות בבתים בימים האלה. במקום שבו הם לעתים מרגישים הכי פחות בטוחים.
בשבועות האחרונים, אנחנו, אנשי החינוך, פועלים בזירה לא מוכרת לנו, אבל עושים את הכל כדי לשמור על התלמידים שלנו, על הילדים של כולנו. המטרה העליונה היא לייצר רוטינות, לוחות זמנים קבועים שהילדים יוכלו להיתלות בהם, במקום לחפש את עצמם ולהיגרר לצרות. גם כאשר הם בבית – ואם כבר יש להם מחשב – האינטרנט הוא מקום נפלא אבל הוא גם מקום מאוד מסוכן, והמטרה שלנו היא לשמור עליהם במקומות האלה, במיוחד על אותם בני הנוער שאין מישהו אחר ששומר עליהם.
בני ובנות הנוער בסיכון במדינת ישראל הם תחום שגם בשגרה לא זוכה לטיפול הלאומי שהוא צריך, ובזמן משבר, במיוחד זה שבו אנו נמצאים, מצבו רק הולך ומחמיר. כי מי שאין לו בדרך כלל, בימים האלה אין לו בכלל. הכותבת היא מנכ"לית ארגון החינוך החברתי ברנקו וייס.
התרעות פיקוד העורף