בערב יום השואה שודרה באחת ממהדורות החדשות כתבה על ניצול שואה שחי לבדו. בשל ההסגר הוא נאלץ לבלות ימים שלמים בגפו, בחוסר אונים מוחלט. מרוב ייאוש הוא התקשר למשטרה ואמר שהוא חושב ששכחו אותו, והוסיף כי אין לו מה לאכול. "אני חי לבד, כמו שד", הוא אמר, "בכל ימי הקורונה לא יצאתי מהבית, נשבע לכם, החלטתי הרבה פעמים להתאבד".
יו"ר המועצה למניעת אובדנות, פרופ' גיל זלצמן, הזהיר בדיון בוועדת הקורונה בכנסת כי הוא צופה גל התאבדויות בקרב קשישים בעקבות ההסגר המתמשך. אבל לא מדובר רק בקשישים: להסגר יש השפעות נפשיות קשות על חתך אוכלוסייה רחב, כולל צעירים שגרים לבדם. גיל אינו ערובה לחוסן מפני הבדידות, וההשלכות והנזקים הנפשיים שגרמה התקופה הזו יישארו עמנו עוד זמן רב.
הסוגיות שקיבלו כותרות וזכו לתשומת הלב הציבורית היו בעיקר סביב העלויות הכלכליות מול הסיכון לקריסת מערכת הבריאות, אבל משבר הקורונה אינו רק מבחן לכלכלה ולחוזק המערכת החיסונית. הוא בעיקר מבחן לחוסן נפשי, והמדינה לא נערכה לתת מענה לסוגיה זו. חתך גדול מהאוכלוסייה חווה בדידות נוראית מאז פרוץ המשבר, וההשפעות הנפשיות של תחושת הבדידות והמצוקה יימשכו זמן רב לאחר שהדברים יחזרו לשגרה. למרות זאת, הבדידות אינה זוכה למודעות ציבורית.
תחושת הבדידות נחווית בעוצמה גבוהה יותר אצל אנשים הסובלים מדיכאון ומחרדה (אחד מכל שישה אנשים). אחת התרופות היעילות ביותר נגד מצבי דיכאון היא שמירה על אורח חיים קבוע, הכולל עבודה ומסגרות, אך המשבר שיבש את השגרה לחלוטין. גורם התמודדות יעיל נוסף הוא אינטראקציה בינאישית, שמשפרת את מצבנו הנפשי גם כאשר אין מדובר בקשרים עמוקים ומשמעותיים. לעתים גם שיחת חולין או שיחה סתמית ברכבת או בתור לקופת חולים עשויות להיות גורמים ממתנים.
להבדיל מתקשורת דרך הזום או דרך רשתות חברתיות, תקשורת בינאישית מערבת קשר עין, ריח, מגע פיזי - כל אלה מעבירים מידע מעבר לתוכן הטקסטואלי של הדברים, והיעדרם מחמיר את חוויית הבדידות. מוחנו מחווט לעיבוד רמזים במהלך אינטראקציות פנים אל פנים, כמו שפת גוף ורמזים בלתי מילוליים. הפחתה או הפסקה של מרכיב מרכזי כל כך עלולות לסכן את האיזון ההורמונלי, ולכן מגדילות משמעותית את הסיכון לאובדנות.
בואו נדבר על זה
תומס ג'וינר מאוניברסיטת פלורידה בחן את הגורמים שמובילים אנשים להתאבד. במחקרו הוא שאל שאלות כגון "באיזו תדירות אתה נפגש עם חברים?", "מתי היית בפעם האחרונה במסיבה או במפגש חברתי?", "מתי נסעת במכונית סתם בשביל הכיף?" ו"באיזו תדירות אתה הולך לקניון?", במטרה לאבחן את מצבם הנפשי של הנשאלים. הוא מצא כי גורמי הסיכון המרכזיים הם מצב כלכלי, מצב גיאוגרפי והשכלה, אבל יותר מכל - מעורבות חברתית. ראוי היה שהמדינה תיתן דעתה על כך שכתוצאה מהמשבר ההזדמנויות למפגשים חברתיים פחתו משמעותית, מה שמעמיד בסיכון אחוז גבוה מהאוכלוסייה.
בכל הנוגע למקרי התאבדות, יש הבנות שבשתיקה שלא לדווח על כך בתקשורת. מקורן של ההבנות במחקרים שמצאו כי הסיקור עשוי להוות טריגר להתאבדויות נוספות. תופעה זו מכונה אפקט ורתר, על שם ספרו של יוהאן גתה "ייסוריו של ורתר הצעיר", שיצא בסוף המאה ה־18 וגרר גל התאבדויות שחיקו את גיבור הספר. הסכנה הגדולה בסיקור היא שאנשים המוגדרים כבעלי סיכון לאובדנות, בפרט מתבגרים וצעירים, יקבלו את הרושם שההתאבדות נתפסת כמעשה הרואי. יש סוג של רומנטיזציה ברעיון שאתה יכול להרוג את עצמך והסיפור שלך ימשיך לחיות. בנוסף, אף על פי שהתאבדות היא תוצאה של תהליך נפשי ממושך וכואב, סיקור פשטני יוצר את הרושם שמאחורי ההתאבדות עומד טריגר מוגדר היטב, וכי יש פתרון קל.
מצד שני, היעדר הסיקור הביא לכך שהציבור אינו מודע למספר העצום של מקרי המוות כתוצאה מהתאבדות, ואינו לומד כיצד ניתן לזהות את סימני הסכנה. גישה זו גובה מחיר בחיי אדם, מכיוון שלרוב יש מספיק סימנים המאפשרים למנוע את ההתאבדות. בחלק גדול מן המקרים מדובר במצוקה זמנית. מחשבות אובדניות לא נמשכות לנצח, ואנשים חוזרים לתפקד לאחר קבלת עזרה. למעשה, רק כשליש מהמתאבדים מוגדרים כחולי נפש, ואפילו במצב של דיכאון אקוטי באים לידי ביטוי רגשות מעורבים על מוות, וישנן התלבטויות עד הרגע האחרון בין הרצון לחיות לבין הרצון למות. רוב האנשים האובדניים לא רוצים למות. הם רוצים שהכאב ייפסק.
כיום, בעידן הרשתות החברתיות, כשמרבית התקשורת עברה לעולם הדיגיטלי, אחוז הולך וגדל של אנשים בדיכאון משדרים את מצוקתם בערוצים אלו. את סימני האזהרה ואיתותי המצוקה שמשגרים המתאבדים הפוטנציאליים ניתן לראות גם בעין בלתי מקצועית. הבנה וזיהוי הסימנים המקדימים הם קריטיים לגילוי מוקדם והתערבות.
החשש שדיבור על התאבדות ייתן למישהו את הרעיון להתאבד, הוא חשש מוטעה. מחקרים מוכיחים בבירור שדיבור על התופעה ועל התחושות המלוות אותה - ואפילו שאלה מפורשת כמו "האם חשבת להתאבד?" או "האם חשבת לפגוע בעצמך?" - לא רק שאינו מזיק, אלא מסייע. זה גורם לאותו אדם להבין שהסביבה יכולה להכיל אותו ואת מחשבותיו והוא לא נותר בודד עם המחשבות הקשות, לא חושש שילעגו לו ויבקרו אותו.
מן הראוי שמערכת הבריאות תקדיש תשומת לב לתופעה. נכון שיכולת האבחון של אנשים בסיכון מורכבת משמעותית מהערכת הסיכון לחלות בקורונה, אך התעלמות עשויה ליצור נזקים ארוכי טווח שעלולים לפגוע במערכת הבריאות, בכלכלה, בחוסן הנפשי של התושבים וביכולתם לעמוד במשברים נוספים. רווחה נפשית היא מבחן לחוסנה של החברה, והשקעת משאבים בבריאות הנפש היא בעלת חשיבות אסטרטגית לצליחת המשבר באופן מיטבי.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה