גם השנה, למרות הנסיבות המיוחדות, לא פג הרטט המיוחד שמעורר בנו יום הזיכרון, ושמחלחל לנימים העמוקים ביותר של כל ישראלי. לקראת ערב הולכת ומתפשטת אווירת השקט של היום הזה. גם הצפירה, המייללת מקצה הארץ ועד קצה, לא משנה את הכובד של השקט המיוחד.
מכאן ואילך, לאורכן של שעות הלילה הארוכות ולמחרת, נשמע את השירים. הם ילוו אותנו כל היום. הם מלווים אותנו כל החיים. אין כמוהם. בשום מדינה לא הצליחו ליצור שירים כאלה, שמספרים את הרגעים הכי מרגשים והכי מרטיטים, שהתנסו בהם דורות של לוחמים, ניצולים, עולים חדשים ותושבים ותיקים. כאשר "אחי הצעיר יהודה" מתנגן, או כאשר שלמה גרוניך שר על אחיו ומקווה עוד לנגן עמו בפסנתר וחצוצרה שם למעלה, נראה כאילו העולם נעצר, הגוף קופא, העיניים נרטבות ואין גבול לכאב על הנערים הללו, שרובם לעולם לא יהיו בני יותר מ־20.
קיוויתי כי לא יהיו רעשים צורמים של בעלי תפקידים שגם בימים כאלה, אינם מסוגלים להימנע מלהידחף לקדמת הבמה, כאילו האבל הצער והכאב של כולנו הוא בראש וראשונה שלהם. פעם ידענו להסתיר את עצמנו מאחורי השקט של היום הזה ומאחרי השירים שמדברים עבור הכאב והגעגוע. בשינויי הנסיבות שאופף אותנו, גם חלקת אלוהים הקטנה הזו, שנשמרה טהורה וזכה, הופכת להיות יעד לניצול ציני מיותר, מעורר סלידה.
נאמר על היום הזה שלרגע קצר אחד הוא מנתק אותנו מכל מה שקורה לפניו. כל אחד והגעגועים שלו, שאינם מסתיימים לעולם, כל אחד והכאב האישי לצד המצוקה הכללית. בתוך הסערות התמידיות שמלוות אותנו מצליח יום הזיכרון לייצב מחדש את תחושת הסולידריות שהייתה פעם בסיס הכוח והעוצמה של החברה הישראלית, ולעורר בנו געגועים לא רק לאלה שאת קבריהם אנו פוקדים (גם אם השנה עשינו זאת וירטואלית) - אלא גם למשהו נוסף, לישראליות של פעם שבעבר לא היה צורך להגדירה ועכשיו איננו מצליחים לעשות זאת ונראה כאילו הולכת ומתנתקת מאיתנו ואנחנו ממנה.
לא פעם התקיים דיון בשאלה איך השקט, הדממה והכאב של יום הזיכרון מתחברים לצהלות השמחה, לתרועות התזמורות ולזיקוקין די־נור של יום העצמאות. הדיון הזה מזמן מיצה את עצמו. כולנו יודעים שהקרבה הזו, החיבור הזה, סמיכות הזמנים הזו - הם הישראליות, הם בסיס הסולידריות שהייתה פעם סימן ההיכר המובהק שלנו, שמסמל את ההתמודדות שלנו עם הכאב ועם המחיר שגובה קיומה של המדינה, שהיא בסיס הקיום שלנו כעם.
השנה הזאת לא הייתה שונה באמת מ־72 השנים הראשונות. הקורונה שינתה את הגילויים החיצוניים של אירועי יום הזיכרון, אך לא הפיגה את הניחוח המיוחד שיש ליום הזה בתודעה הקולקטיבית שלנו. אבל משנתנו ביטוי למה שהיום הזה ממשיך לחולל בנו, איננו פטורים מלחשוב על הימים שבאים אחריו. והם אינם כפי שהיו. איבדנו את היכולת לשמר את תחושת הביחד, ובחלוף שעות ספורות אנחנו חוזרים לשגרת החיים שקדמה ליום הזיכרון. אין מנוס מלדון בה.
השגרה הזו מייצגת ממד שונה לחלוטין מזה של יום הזיכרון. שגרה של מתח פנימי הולך וגובר, של פערים שקורעים את המדינה ואזרחיה אלה מאלה, ומאיימים ליצור כאן מציאות שאין בה לא אחדות, לא אחווה ולא כבוד הדדי. אנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שבה יום הזיכרון ויום העצמאות יחדלו להיות חלק מחיינו, ויפסיקו לתת ביטוי למשהו עמוק בהוויה הקולקטיבית שלנו. תרבות השיח שלנו היא לא תרבות של ביחד. היא כבר איננה משקפת הזדהות ספונטנית עם ערכים, זיכרונות ורגשות, שהיו פעם סימן ההיכר של חיינו.
השיח של היום מבוסס על עלבון, התנכרות, הפרדה וטיפוח של גזענות כלפי חלקים בחברה הישראלית שצבע עורם, מוצאם, שיוכם האתני או הזיקה הלאומית שלהם לא מתאימים לנורמות של קבוצות באוכלוסייה שיש להן הכוח להכתיב את סדר היום הציבורי. יוצאי אתיופיה, למשל, שצבע עורם שחור אוהבים את המדינה ומרגישים חלק בלתי נפרד ממנה - אך האם אנחנו מרגישים שהם באמת חלק מאיתנו? האם כך אנו נוהגים בהם? האם קמצוץ של זלזול, דעה קדומה והסתייגות אינם מה שמגדירים את מעמדם אצלנו?
או עולים ממדינות חבר העמים. היש מי שתורם למדינה יותר מהם? היש מי שנלחם על קיומה וביטחונה יותר מהם? ועדיין, האם אנחנו לא חוטאים בהסתייגות ובריחוק מחלק מהם, לפעמים גם מאלה שהלכו בראש שדרות הלוחמים אל מותם אך קבריהם נדחקו מעבר לגדר בגלל רשעות, חוסר סובלנות, דעה קדומה שאין לה מחילה?
ומה על אלה שבאמת אינם נטע טבעי של אדמתנו, אך הם פה כמהגרים המחפשים מקלט מרצח עם במדינה כלשהי באפריקה או באסיה, או סתם מחפשים עבודה? האם אנו יודעים לגלות כלפיהם חמלה, סובלנות, כבוד - כפי שכל ההיסטוריה ייחלנו שיגלו כלפינו?
הפכנו לחברה ששנאה וחוסר סובלנות מכתיבים את סגנון הוויכוח הציבורי שלה. במיוחד כלפי האזרחים הלא יהודיים שהם חלק מאיתנו. היום אין כל קושי או אי־נחת לומר שערביי ישראל הם בוגדים הרוצים בהשמדת המדינה. בתחילה דיברו כך שוליים סהרוריים שהיו מזוהים עם הרב כהנא. בהדרגה גברה הסובלנות כלפי דעות כאלה גם בקרב חוגים רחבים יותר, כולל מפלגות פוליטיות שנמצאות במרכז החיים המדיניים שלנו.
כיום מי שמייצג את השקפת העולם הזו הוא ראש הממשלה בעצמו, ולידו חבורה של פוחחים, אלימים, מסיתים, שבקרוב יזכו לקבל תפקידים בכירים בממשלה, ולצדם כאלה שהפכו להיות עיתונאים, דוברים ויחצנים המייצגים של הגוש הפוליטי שבראשו עומד נתניהו. בשבילם, ערביי ישראל הם בוגדים ומי שמזוהים כנציגיהם בכנסת הם תומכי טרור. לא במקרה הפך איתמר בן גביר לבן בית ברחוב בלפור, ושותפיו, הפורמליים והבלתי פורמליים, הם בין התומכים המובהקים ביותר של גוש הימין המסית והחתרני, המאיים לכבוש כל חלקה טובה במרכזי הכוח של המדינה.
ברור כי באווירה כזו, הסיכוי שמדינת ישראל תהיה נכונה לצעוד לקראת יצירת תנאים למו"מ לשלום עם הפלסטינים הוא כמעט אפסי. להפך - ממשלת ישראל עסוקה בחיפוש ההזדמנות המתאימה לסיפוח שטחים, צעד שידחוק לחלוטין את העם הפלסטיני לשוליים שאינם מציעים קיום שיש בו עצמאות וסיכוי להגדרה עצמית.
לכאורה, מה בין כל אלה ובין היום המיוחד הזה, שבו אנו מבכים את נופלינו ונשבעים אמונים למורשתם? בפועל, הניסיון ליצור הפרדה מלאכותית בין זה לזה הוא חסר תוחלת. אני מאמין כי הנופלים לחמו מתוך אמונה שהם מגינים על קיומה של מדינה נאורה, סובלנית, תרבותית, שמכבדת את כל אזרחיה, שקשובה להמיית הלב של כל הגרים בה, ששומרת על הכללים הבסיסיים של חיים דמוקרטיים וכבוד הדדי ומגינה על שלטון החוק - שהם הבסיס האמיתי היחידי לקיומנו.
ישראל של היום כבר איננה כזו. היא לא בדרכה להשתנות - היא כבר שונה. היא אחרת. היא לא דמוקרטית כפי שהייתה וכפי שהיא חייבת להיות, היא לא פתוחה ונאורה, היא לא סובלנית לשונה ולאחר, היא לא הגונה ביחס לכל אזרחיה והיא כבר אינה שואפת לשלום - שהיה פעם ייעוד חיינו. בעוד זמן לא רב יהפכו יום הזיכרון ויום העצמאות לנקודות ציון של מציאות אחרת, שהייתה ואינה עוד. איננו רחוקים מכך.
ביום הזיכרון וביום העצמאות האלה, על אף הקורונה והמסיכות, על אף העצב והצער על קורבנות המגיפה - הפחד מפני מי שאנחנו הולכים ונעשים היה חלק בלתי נפרד ממה שהרגשתי, ואני חושב שרבים חשו כמוני.
לא "תם יום קרב וערבו" - אנחנו עדיין נמצאים בעיצומו. הקרב על מדינת ישראל - על מה שהיא יכולה וצריכה להיות. זה לא קרב מול אויבינו - ויש לנו אויבים קיצוניים, מרים, אכזריים ומסוכנים. זהו קרב שיתנהל בתוכנו, בינינו לבינינו. הוא כבר התחיל. קרב על נשמתה, מהותה, אופייה, ערכיה ודרכה של המדינה האהובה שלנו, שכל כך הרבה נלחמו כדי לקיים אותה ולשמור עליה, ולהפיח תקווה ואופק של שמחה לעתידה. בימים האלה התפללתי שהקרב הזה יוכרע באווירה של פיוס ואחווה.
[email protected]